בפרשת נצבים אנו מוצאים את כל סיכום תולדותיהם של עם ישראל, החטא, הברכה והקללה, הגלות, התשובה, קיבוץ הגלויות מכל העמים, הגאולה, העלייה אל ארץ אבותינו, הריבוי והטובה לעם ישראל. ובסוף שהקב"ה ימול את ערלת לבבנו, כדי להגיע לאהבתו בכל לבבנו ונפשנו.
ונצטט כמה פסוקים רצופים בלשונם המלא "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה" "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו (בקולו) ככל אשר אני מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" " ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה" "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך" "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". (פרק ל' פסוקים א' – ו').
בפסוק א' אנו מוצאים: שהברכה והקללה מתקיימים, ובני ישראל יהיו נדחים בגלות, לאחר חורבן הארץ והמקדש. בפסוק ב' אנו מוצאים: שבני ישראל התעוררו לתשובה עד ה', מתוך צערם בגלות. בפסוק ג' אנו מוצאים: שהקב"ה ישיב את בני ישראל לארצם, ירחם עליהם ויקבצם מכל הארצות שנפוצו לשם. בפסוק ד' אנו מוצאים: שאפילו את הנידחים ביותר שנפוצו לכל קצוות השמים, גם אותם הקב"ה ישיב ויקבץ. בפסוק ה' אנו מוצאים: שהקב"ה ישיב את כולם אל הארץ שירשו אבותינו הראשונים, ובארץ הטובה הקב"ה יטיב לנו וירבה אותנו יותר מאבותינו. בפסוק ו' אנו מוצאים: הקב"ה ימול את לבבנו (מיצר הרע) ולב זרענו, כדי להגיע לאהבת ה' בכל הלב והנפש, וכל זה למען חייך.
וכידוע דרשו חכמים: ראשי תיבות א-ל-ו-ל, הכוונה לפסוק האחרון שהזכרנו "ומל ה' אלהיך א' את, ל' לבבך, ו' ואת, ל' לבב, זרעך" שזה כל תכלית הגלות, התשובה, והגאולה, להגיע לסיעתא דשמיא מיוחדת עד כדי שהקב"ה ימול את ערלת לבבנו ולב זרענו, כדי שנוכל להגיע יותר לאהבת ה' בכל הלב והנפש. ובאמת, לכן פרשת נצבים היא הפרשה האחרונה שקוראים בתורה בחודש אלול, לפני ראש השנה. וזה הפרשה האחרונה שקוראים את נבואות ישעיהו, בסדר 'שבעא דנחמתא' שמסכמות את נבואות הגלות והגאולה. ומכאן והלאה קוראים את נבואות הושע על התשובה.
מכל הפסוקים המובאים בתנ"ך, ושמהם נשמע עניין הגלות והגאולה, בחר הרמב"ם בספרו הי"ד החזקה, הלכות מלכים פרק יא' הלכה א', לצטט את הפסוקים שהזכרנו שמובאים בפרשתנו, ולבאר שפסוקים אלו מדברים על מלך המשיח. וכתב וזה לשונו: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קורבנות ועושין שמיטין ויובלות, ככל מצוותן האמורה בתורה.
ומוסיף הרמב"ם: וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וכו', אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך והביאך ה' אלהיך וכו' ". ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. (ואחרי זה מזכיר הרמב"ם את נבואת בלעם).
יש לדקדק כאן רעיון נפלא. בפסוקים שהזכרנו מפרשת נצבים, והביאם הרמב"ם באריכות, משמע שהקב"ה בכבודו ובעצמו יעשה את כל תהליך הגאולה. ואילו כאן הרמב"ם מצטט את כל הפסוקים הללו, ומבאר את הכל על מלך המשיח, ומפסוקים אלו הוכיח הרמב"ם שהתורה עצמה ומשה רבנו העידו על מלך המשיח. (ולכן, הכופר במלך המשיח, כופר בתורה עצמה שהעידה עליו).
ושמעתי לבאר בשם זקן חכמי התורה רבי שמעון בעדני שליט"א, שהפסוקים נאמרו דרך שירה והתפעלות מהסיעתא דשמיא המיוחדת שיהיה בדור הגאולה, ובכל תהליכי הגאולה והקיבוץ גלויות, ובניית הארץ וירושת הטובה כאן בארץ אבותינו. אבל מצד מעשה הגאולה, בניין הארץ, וכל תהליך הקיבוץ גלויות מכל קצווי תבל, ובניית בית המקדש, פשט התורה שזה יהיה בידי אדם. והכל בכלל הפסוק בפרשת פקודי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והכוונה שכל מעשה הגאולה וכמובן בניין המשכן והמקדש, הכל מעשה ידי אדם ממש, על ידי מלך המשיח.
בהפטרה הקודמת (בפרשת כי – תבוא) קראנו את הפסוק המפורסם בישעיה שמדבר על זמן הגאולה "אני ה' בעתה אחישנה". וידוע שאלת חכמי הגמרא: אם 'בעתה' משמע שלגאולה יש זמן מסוים וקבוע. ואילו הלשון 'אחישנה' משמע שבידינו להביא, לקרב, ולהחיש את זמן הגאולה. ותרצו חכמי הגמרא ז"ל: זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה. והכוונה הכל זה עניין של זכות וחובה, והכל בידי בני האדם היהודים, לקרב ולהחיש, ולהביא בעצמם את הגאולה.
ובאמת לפי היסוד הזה: שהכול תלוי בדרגת הזכות והחובה של בני ישראל, תרצו חכמי הגמרא את כל הקושיות וההבדלים שמצאנו בפסוקי הנביאים, לגבי כל התהליכים והקשיים, הייסורים והשעבודים שיהיו בדור הגאולה ובזמן הגאולה. ומפורש משמע כמו שהבאנו בשם הרמב"ם שכל תהליך הגאולה יהיה מסור בידי בני האדם, ושמתוך בני האדם עצמם יקום המנהיג המושיע, (מזרעו של דוד משבט יהודה) שהוא עצמו יהיה מלך המשיח, והוא יעשה בפועל ובמציאות את כל תהליך הגאולה, עד כדי השבת מלכות בית דוד ובניין המקדש. וכמובן שהכל יהיה מלווה בסיעתא דשמיא אלוהית גלויה ביותר, עד כדי שנראה בחוש שהקב"ה בכבודו ובעצמו, עושה את כל תהליך הגאולה.
ואחרי כל סיכום הגאולה, בסיום הפטרת כי תבוא "אני ה' בעתה – אחישנה". אנו זוכים ל "שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלהי". וההמשך "כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני" והכוונה כדי לקרב ולהחיש את כל זמן הגאולה, ושהתהליך עצמו יהיה יותר קל, אנו מצווים לעשות את העולם רוחני יותר, טוב יותר, טהור יותר. והכוונה 'בגדי – ישע' למידות הטובות שהם הלבוש לנשמה הטהורה. וידוע בספרים הקדושים שהמידות הם לבוש לנשמה. שהרי הם חיצוניות להם, וכמו שהגוף הוא לבוש לנשמה, כך המידות הטובות הם לבוש לנשמה הטהורה.
ועל יד שנתנהג עם זולתנו במידות טובות וטהורות, נזכה לקרב ולהחיש את הגאולה. ונוכל לחיות את חיינו הגשמיים בעולם הזה, אבל העוה"ז יהיה רוחני, טהור, וטוב הרבה יותר, ונהיה פנויים בדעתנו ובזמננו לעסוק בתורה ובכל חכמת הטבע שבבריאה, עד כדי להדמות אליו יתברך.
שנה טובה – שבת שלום