פרשת ואתחנן פותחת בתפילתו ותחינתו של משה כדי שיזכה להיכנס לארץ. ידוע ש'תפלה' בגימטריא יוצא כמניין 515, וכן 'ואתחנן' בגימטריא יוצא כמניין 515. וזה מראה כמה משה רצה והשתוקק להיכנס לארץ הקודש. וזה גם מראה עד כמה היה אצלו מדת קבלת הדין, שכשהקב"ה אמר לו 'רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' הוא קיבל על עצמו את הדין, ולא ניסה יותר להתפלל ולהתחנן על זה.
שמעתי מזקן חכמי התורה רבי שמעון בעדני שליט"א לגבי השאלה המפורסמת ביחס לגזירה והבחירה, שהרי אם יש בחירה אין גזירה, ואם אין בחירה יש גזירה. כותב רבנו בחיי בחובת הלבבות שהיסוד הברור שאנו צריכים לדעת: ההשתדלות ביד האדם והתוצאה ביד ה'. נמצא שהגזירה היא רק על התוצאה, אבל זה ברור שמעשה האדם ביד האדם, והאדם הוא הבוחר מרצונו הפרטי איך לכוון את עצמו ומעשיו. וכך משה, בזמן שחשב שזה לא גזירה מאת ה', הוא ניסה את ההשתדלות ולכן הרבה בתפילה ובתחינה. אבל ברגע שהבין שיש כאן גזירה מאת ה', ממילא כבר אין טעם להשתדל. ואדרבה, כיוון שיש גזירה מאת ה', התפלה והתחינה מערערים על מדת 'צידוק הדין' ולכן הפסיק להתפלל ולהתחנן על זה. ומכאן והלאה כל שנותר לו לגבי עצמו: רק לקבל על עצמו את הדין באהבה. ולגבי עם ישראל: לקחת את יהושע לצוותו ולחזקו להיות המנהיג שיביא את בני ישראל אל הארץ הטובה. וזה ניסיון קשה ביותר, אבל גם את הניסיון הזה קיבל משה באהבה.
באמת ההתבטלות של האדם אל ה', זה גם הביטחון הגדול ביותר. בהפטרת ואתחנן אנו מוצאים את פסוקי הנחמה בישעיהו פרק מ' "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם". ואדם שמבטל את עצמו אל ה', הוא זוכה להיות מסור אך ורק ביד ה' יתברך, וזוכה להשגחה פרטית מה' "הנה אד' אל' בחזק יבוא וזרעו משלה לו, הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו" "כרועה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל". וכיוון שהאדם מבטל את עצמו אל רצונו יתברך, ומקבל מה' השגחה פרטית קרובה ומיוחדת, אין שום גורם אחר בבריאה שיכול לפגוע בו. וזה המשך הפסוקים בהפטרה "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן, וכל (מדד) בשליש עפר הארץ, ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים" כיוון שכל הבריאה נבראה ממנו יתברך ומסורה בידו בלבד, ממילא אין ממה לחשוש. וכל שנותר לנו זה רק למסור את עצמנו להיות ביד ה', ולהשתדל לעשות את רצונו יתברך. וגם כשקשה לנו או שאנו רוצים יותר וכדו' אנו צריכים לדעת שהתוצאה היא גזירה מאת ה' ולקבל על עצמנו את הדין באהבה, ולא לנסות להשיג בכוח. וגם לא להשיג בלהרבות תפלה ותחינה, וכמו שמלמדנו משה רבנו.
אנו יודעים שבלוחות הראשונות שניתנו במתן תורה (כמובא בפרשת יתרו) הצטווינו בכבוד הורים, וכן בלוחות השניות מוזכר מצוות כיבוד הורים. אבל יש הבדל יסודי ומהותי בניהם. בלוחות ראשונות נא' "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך" (שמות פרק כ' פסוק יב'). ואילו בלוחות השניות נא' "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך".
חכמי הגמרא (בב"ק סוף פרק ה) שואלים למה בלוחות ראשונות לא מוזכר המילה 'טוב', ומבארים הואיל וסופם של לוחות ראשונות להשתבר. ובעומק ההבנה מבאר רב אשי 'חס ושלום פסקה טובה מישראל'. וכן הרואה אות טי"ת בחלומו סימן יפה לו, כיוון שלגבי בריאת העולם פתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד "וירא אלהים את האור כי טוב" לא כתוב טי"ת. בהבנת הדברים הפשט כך: אנו יודעים שכל סיבת הבריאה היא כי רצה הקב"ה להיטיב עם הנבראים. ולכן האות טי"ת הראשונה בתורה במילה 'טוב'. ואם כן היה כתוב בלוחות ראשונות האות טי"ת והמילה 'ייטב', והיו נשברים לאחר חטא העגל, היינו חושבים שיש אפשרות מלפניו יתברך שבגלל החטא פסקה טובה מישראל.
אבל כיוון שאנו יודעים שחס ושלום פסקה טובה מישראל, שהרי כל תכלית הבריאה אך ורק להיטיב עם הנבראים, ואין מציאות מלפניו יתברך שפסקה טובה מישראל, שהרי אין שינוי במציאותו יתברך, ועל זה כתוב בסוף נבואות מלאכי שהקב"ה אומר לבני ישראל "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (פרק ג' פסוק ו'). ולכן כיוון שלא שייך במציאות שינוי בתכלית הבריאה, ממילא חס ושלום פסקה טובה מישראל. ומובן שאי אפשר לכתוב אות טי"ת והמלה 'ייטב' בלוחות הראשונות העתידות להישבר, ולכן מוזכר במצוות כיבוד הורים רק 'למען יארכון ימיך'. אבל בלוחות השניות שהם תמידיים ונצחיים, וכמו תכלית הבריאה שהיא תמידית ונצחית, ואין בה שינוי, וכולה אך ורק להטיב עם הנבראים נאמר האות טי"ת והמילה ייטב'. ואת היסוד האמור אנו מוצאים לאורך כל פרשת ואתחנן.
כהמשך למה שאמרנו נראה שאפשר להוסיף עוד רעיון. יש הלכה בפרשת סוטה שכותבים את הפרשה עם שם ה' על הקלף והכהן מזהיר את האשה וכו' ואחר כך מוחים את שם ה' במים המאררים. ויש לשאול איך אפשר למחות את שם ה' והרי התורה הזהירה אותנו על קדושת שם ה' ושאסור למחות כתב שיש בו שם ה'. ויתכן להבין, שלמחות את שם ה' הרי זה פגיעה באמונת אמיתת מציאותו יתברך. אלא שכנגד טענה זו, אנו יודעים שרצונו של הקב"ה להטיב עם ברואיו, ובוודאי לעשות שלום בין איש לאשתו, ולנקות את שמה של האישה שלא נטמאה. ומעצם מצוות כתיבת פרשת סוטה ומחיית שם ה' במים, אנו לומדים שרצונו יתברך להטיב עם ברואיו, דוחה כל מצווה חשובה ככל שהיא, וזה ממש רצונו יתברך בכל תכלית הבריאה.
אפשר לסכם את כל האמור כך: לוחות הראשונות מבטאות את אמיתת הקב"ה ושהתורה היא אמת, אבל לוחות שניות מבטאות את תכלית רצונו יתברך בכל הבריאה. וכשאנו רואים שבלוחות הראשונות המבטאות את מציאותו יתברך שייך שבירה, ואילו בלוחות השניות המבטאות את תכלית רצונו יתברך להיטיב עם ברואיו לא שייך שבירה, אנו מעמיקים בהבנת היסוד המהותי עד כמה כל תכלית הבריאה היא רק להיטיב עם הנבראים. ומזה גם אפשר ללמוד שגם כשקשה לנו לשמור את חוקותיו ומצוותיו, אנו צריכים לדעת שכל אמת התורה ושמירת מצוותיה, הכול למען תכלית הבריאה להיטיב לנו, בניו של ה' יתברך.
שבת שלום.