בפרשה לומדים על דיני טהרת הכלים שנטמאו במגע ושאר הטומאות מהמדיינים. וכך דיני טהרת הכלים "זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת" "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים". (במדבר פרק לא' פסוקים כא' כב' כג') וקודם לכן "וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו" (פסוק כ')
פרשה זו המובאת כאן בפרשת מטות, אפשר ללמוד אותה כהמשך לפרשת שמיני, שמבארת התורה את דיני הכלים שנטמאו משרצים ודיני טהרתם, והתורה מפרטת את הכלים "וכל אשר יפל עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר" "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו" (ויקרא פרק יא פסוקים לב' לג').
כשנסכם את סוגי הכלים ששייך בהם טומאה וטהרה, נמצא שבעה סוגי כלים. א, כלי עץ. ב, בגדים. (צמר וכדו'). ג, כלי עור. ד, שק. (נוצת עיזים וכדו'). ה, כלי חרס. וכלים אלו מובאים בפרשת שמיני כאמור. ובפרשת מטות התורה חוזרת על דיני בגדים וכלי עור, ומוסיפה א, מעשה עיזים, שזה כלי עצם. ב, כלי מתכות. ובכלים אלו התורה מפרטת את כל הסוגים: זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל, עופרת. שהמשותף לכולם שהם מיני מתכות, שזה חומר קשה מהאדמה הניתך באש ונעשה נזיל.
ברוב הכלים אנו יודעים שהם יוצאים מטומאתם על ידי ניקוי יסודי מהטומאה ואחרי זה טבילה במים טהורים. בכלי חרש אנו יודעים שאינו נטהר במים, ואין לו טהרה אלא שבירה. (ואחרי ששבר להרבה חלקים, יכול לבנותו מחדש על ידי שהוא מגבל אותו לכלי וצורפו באש). בכלי מתכות יש הלכה נוספת. אנו יודעים שבכלי מתכות, כגון סיר בישול העשוי מברזל, הסיר בולע מהתבשיל המתבשל בתוכו במים, ובליעה זו היא בליעת אוכל מוצק או נוזלי, אבל זה נקרא 'בליעה חמה'. וכיוון שכך אין מועילה טהרה על ידי טבילה במים צוננים או פושרים, כי במציאות אינם פולטים את התבשיל הטמא, ולכן חייבים מים רותחים כדי שיפלטו מהסיר את מה שבלע. וזה נקרא הגעלה, ודין זה נקרא בחז"ל כדרך בליעתו כך דרך פליטתו, ודין זה התחדש בתורה כאן.
ויש עוד סוג של בליעה כגון שיפודים, שזה מגע ישיר של האוכל הטמא בשיפוד הברזל. וכיוון שכך בליעתו, אז אפילו הגעלה לא יכולה להוציא את האוכל הטמא הבלוע בכלי, ולכן אין ברירה וחייבים 'ליבון' שזה פשוט 'לשרוף' את שיפוד הברזל עד שיוציא ניצוצות אדומות רותחות, ואז אפשר לתלות שהתכלה ונשרף האוכל הטמא הבלוע בתוכו, ואפשר לטהרו. ומכאן למדו חז"ל את הכלל שכאשר אי אפשר לפלוט את הטומאה, אין ברירה וצריך לשרוף את הכלי, וזה נקרא ליבון. ובאמת כשאי אפשר לשרוף את הכלי ולהשאירו שלם, או שזה לא יעזור לכלות את הטומאה, אין ברירה וחייבים לשבור את הכלי, וכמו שהתורה חידשה בכלי חרס.
הלכות אלו שהזכרנו הם תקציר לדיני טהרת הכלים. וכמובן שכל אלו הלכות מעשיות בכלים העשויים משבעת מיני החומרים שהזכרנו. בגמרא בשבת (דף לא עמוד א') מובא שחכמים פירשו את התורה בששה סדרי משנה. אמר ריש לקיש מאי דכתיב "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת. אמונת זה סדר זרעים (גידולי אדמה). עתיך זה סדר מועד (שבת וחגים). חוסן זה סדר נשים (נישואים ודיני משפחה). ישועות זה סדר נזיקים (ממונות ונכסים). חכמת זה סדר קודשים (קורבנות ובית המקדש). ודעת זה סדר טהרות (טומאה וטהרה). לכאורה צריך לברר מה הבדל בין חכמה לדעת. רש"י מפרש: דעת עדיף מחכמה. ולפי זה סדר טהרות עדיף על סדר קודשים.
בהבנת הדברים שמעתי מזקן חכמי התורה רבי שמעון בעדני שליט"א שיש לזה כמה סיבות א, מצד שסדר קודשים נוהג בעיקר בבית המקדש וירושלים, ואילו סדר טהרות נוהג בירושלים וגם בכל מקום. ב, סדר קודשים נוהג בעיקר בכוהנים, ואילו סדר טהרות נוהג בכוהנים ובכל עם ישראל.
לפי מה שהבאנו את פירוט מיני החומר וסוגי הכלים, וההלכות היסודיות שבדיני טהרתם, אפשר לומר רעיון נוסף ומהותי בהבנת סדר טהרות. שהרי יש לשאול איך הנשמה הטהורה שהיא 'חלק אלוה ממעל' יכולה לטהר את עצמה מהטומאות השייכות בגוף, שהרי כמו שהגוף הוא כלי גשמי וחומרי עפר מן האדמה, ושייך בו לכלוך קבלת טומאה. כך הנשמה צריכה להיטהר מהמידות הקשות והרעות שנמצאות בנפש היסודית המפעילה את המידות ואת המעשים. ונראה לומר שהתשובה היא לפי סדר טהרות, והכוונה אנו צריכים לדמות את גוף האדם לחומר גשמי, וכמו שהתורה אמרה לטהר את אותו חומר גשמי כך אנו צריכים לטהר את הגוף.
ואפשר ללמוד מזה, כמו שלהיטהר ולצאת מטומאה קשה זה לא רק מעשה חיצוני שעושים כדי לצאת ידי חובה, ותו לא. אלא צריך מעשה שמנקה ומטהר לגמרי את הגוף ולא נשאר שום טומאה. כך גם ביחס לנשמה והגוף, שכשרוצים לטהר את הגוף מהמידות הרעות שהם טומאת הנפש, צריך חזק ויסודי המועיל כדי לזכך ולטהר את המידות. כדי שהגוף יהיה ראוי להשראת הנשמה הטהורה בתוכו.
ואפשר לראות שהתורה החמירה מאוד בכלי המתכות, כיוון שהם בולעים על ידי אש (בישול או צליה), פליטתן וטהרתן, אך ורק על ידי האש (הגעלה או ליבון). נראה להבין שהמידות המתעוררות משורש האש שבאדם, שהם מידות רגשיות בוערות וקשות, כגון: הכעס הגאווה, תאוות הכיבוש והשליטה וכדו', הם קשות ביותר, ואדם שיש בו את אותם המידות הוא פשוט טמא בטומאת הנפש. ואין לו איך לטהר את נפשו, אלא על ידי שריפת יצר הגאווה והשליטה.
והסביר זקן חכמי התורה שליט"א ששריפה זו נעשית על ידי ריבוי לימוד המוסר 'בשפתיים דולקות ובקול עצב' כדי שיפעיל, יעורר, ויגע, וישפיע בעיקר דווקא ברגש, וכך ישפיע על רגשותיו עידון וריכוך, זיכוך וטהרה, ויהיה גופו הגשמי כלי הראוי להיות לבוש לנשמה הטהורה, וזה מהות הטהרה. ובאמת כל דיני טהרת הכלים הם כהדגמה לדיני טהרת האדם מטומאת הנפש. ולכן מובן שסדר טהרות נקרא דעת, ועדיף על סדר קודשים שנקרא חכמה, ועדיף על שאר סדרי המשנה. ומובן במיוחד שטהרת כלי המתכות שנעשו באש ונטמאו באש, טהרתם דווקא על ידי ניקוי הגועל, זיכוך וליבון באש. וזה תורת המוסר. וזה דרך הטהרה. וזאת חוקת התורה.
שבת שלום