משה רבנו אומר לעם ישראל "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" ובהמשך הפסוקים משה מוסר לעם ישראל את הלוחות השניות.
שמעתי מזקן חכמי התורה רבי שמעון בעדני שליט"א שהביא את המדרש 'בכל קוראנו אליו' מה ההדגשה 'אליו' ומה בא למעט, וביאר המדרש 'אליו' ולא ל'מידותיו'. וכוונת המדרש: אנו יודעים שהקב"ה מנהיג את עולמו על ידי שהוא משפיע על העולם שפע טובה וברכה דרך המידות וכוחות הטבע הגדולים שבבריאה, כגון השמש שיש בה כדי לרפאות את האדם, לגדל ולהצמיח את הטבע הצומח וכדו'. וכך גם כל הכוחות (שנקראים מידות) וצבא השמים, הארץ והים, שפועלים בכל מערכות הבריאה.
לאורך ההיסטוריה האנושית, היו בני אדם שחשבו שכל טבע הבריאה פועל לבד, ובלי שיש אל אחד בורא את כל הנבראים וממציא את כל הנמצאים, שמחייה ומפעיל את כל הטבע כל רגע ורגע. ולכן הם הקריבו קורבנות לשמש, לירח ולים, ולכל מיני כוחות ועצמים אחרים שיש בבריאה. וזה הכוונה שהם האמינו 'במידותיו' של הקב"ה, כי לא האמינו במציאות ה' יתברך.
אבל אנו היהודים מאמינים, וכך גם רוב רובם של באי עולם (למעט האחרונים ממה שנשאר מהדורות עם השכלת בני העולם השלישי, שהם עדיין מאמינים באלילים ועצמים חומריים אחרים), שהקב"ה בורא, וממציא ומחייה את כל הבריאה כולה. ולכן אנו מתפללים 'אליו' אל ה' יתברך בלבד, בצורה ישירה ולא לשום דבר אחר שבאמצע. והקב"ה שומע את תפילתנו, ושולח אלינו ומשפיע עלינו טובה וברכה דרך כוחות הטבע שפועלים בבריאה מכוחו יתברך. וזה שאמר דוד בברכתו "אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים".
אנו יודעים שהשמש עולה מן המזרח ושוקעת במערב. אומות העולם הנבערים מדעת מאמינים בשמש, ולכן משתחווים לכיוון המזרח שמשם השמש זורחת ועולה. אבל אנו היהודים מאמינם שהשמש עולה מן המזרח ושוקעת במערב כדי לתת שלום לקונה, שזה הקב"ה שעליו נאמר 'קונה שמים וארץ'. וכיוון שהשכינה במערב אנו מתפללים ישירות לצד המערב. וגם לדעה בגמרא (בב"ת דף כה') שהשכינה בכל מקום, ואם כן מן הדין אין עדיפות להתפלל למערב על פני צד המזרח, מבאר הרמב"ם במורה נבוכים שאנו משתחווים למערב, כדי להוציא מלבם של התועים המשתחווים לשמש העולה וזורחת מן המזרח.
למעשה יתכן לומר, שבזה גם טעו בעבר הרבה מאומות העולם הריקים מדעת, וזה מהות הטעות של בני ישראל בחטא העגל, שהם לא רצו (או שלא השיגו בדעתם) עבודת ה' ישירה 'אליו', אלא דרך 'מידותיו' (חומר הזהב, שהוא העפר היקר שנמצא בטבע). ולכן חטאו בעגל הזהב.
וכן בפרשה אנו מוצאים שמשה מודיע לבני ישראל בתחילת פרק יד' "בנים אתם לה' אלהיכם". יתכן להבין את מאמרו של משה לבני ישראל שידעו שהם בנים של ה' יתברך בלבד, ומייסוד הבנה זו יכוונו את עצמם ומעשיהם ישירות 'אליו' ולא ל'מידותיו', ובוודאי שלא לשום כח אנושי אחר שהיום כאן ומחר במקום אחר. וכן מצאנו שהקב"ה אומר "כי לי בני ישראל עבדים" ודרשו חז"ל ולא עבדים לעבדים. והכוונה מלבד מה שהאדם צריך לכוון את מעשיו ישירות 'אליו' יתברך, האדם צריך לכוון את מהות 'עבדות נפשו' ישירות 'אליו' יתברך. ואילו אדם ששם כח אחר באמצע בינו ובין בורא עולם, הרי הוא עבד לעבדים.
נוכחתי בעבר כשהגיעו תלמידי ת"ת 'חזון שמעון' למעונו של זקן חכמי התורה שליט"א להבחן על משנתם ולהתברך. המנהל המסור רבי דוד פרטוש הי"ו פרט לתלמידים בנוכחותו את כל שלבי ההתפתחות של העיר והקהילה החרדית הנפלאה, והזכיר את מסירותו של הרב שליט"א בהקמת העיר, והקהילה הגדולה התורנית הספרדית, ועזרתו לת"ת, ותפילתו בין קירות הת"ת (כשהיה ברחוב תמר) שהת"ת יצליח. תוך כדי הדברים אמר הרב פרטוש הי"ו שילדי הת"ת הם בנים של הרב. וראיתי בעיניי איך הרב שליט"א מבטל בידיו את דברי הרב פרטוש, ואומר שהם בנים של ה' יתברך.
אפשר ללמוד מכל האמור, עד כמה אנו צריכים לדעת שאנו (כל באי עולם, ובמיוחד) בני ישראל, בנים של ה' יתברך בלבד, וממילא אנו עבדי ה' יתברך בלבד. ובאמת לכן משה רבנו מלמדנו שאנו בנים של ה' יתברך בלבד, ואנו קוראים אל ה' יתברך, ודווקא 'אליו' בלבד, ואפילו לא ל'מידותיו' צבא השמים וכדו', ובוודאי שלא לבני אדם. וכיוון שכך הוא יתברך תמיד מצוי לנו בני ישראל, ולכן תפילת הרבים נשמעת תמיד.
אבל נראה שאפשר להוסיף רעיון נוסף. אנו יודעים שמשה רבנו טרח והתמסר למען בני ישראל מאז שהוא זוכר את עצמו בהיותו צעיר, וכמובא בתחילת פרשת שמות. ובהמשך הפרשה שם היה את התגלות ה' יתברך אליו בסנה. וכך לאורך כל התורה עד סוף פרשת 'וזאת הברכה'. יתכן ואותו אדם שהתמסר למען הזולת כל חייו, והוציאם מעבדות לחירות, והוריד את התורה מהשמיים ושם לפני העם בהר סיני, ונשאם במדבר ארבעים שנה, עד כמעט רגע לפני הכניסה לארץ, שיעלה בדעתו שהוא כאילו 'אביהם של ישראל' ובני ישראל הם כאילו 'בניו'. ואז הוא מייחס לעצמו את הצלחת העם ודורש את 'כבודו', והעם 'שלו', והם 'בניו' ו'עבדיו', והם פונים 'אליו'. ואת זה משה רבנו מלמדנו שהעם הם רק 'בנים' של ה' יתברך בלבד, והם 'עבדים' של ה' יתברך בלבד, וממילא 'אליו' בלבד מתפללים, ו'ממנו' בלבד אנו מבקשים.
ובאמת את ההנהגה הזו מצאנו אצל זקן הדור הקודם אביהם של ישראל מרן ראש הישיבה רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל זי"ע שכתב בצוואתו המרטיטה שלא יקראו על שמו שום דבר ציבורי. כי באמת הוא לא ייחס שום דבר לעצמו, ואת הכל ייחס רק לציבור עצמו, בלי שהוא מותיר שום דבר שהוא מחזיק לעצמו. ובאמת אחרי שמשה מוסר לבני ישראל את היסודות הללו, הוא חוזר באוזניהם על הלוחות השניות שכתוב בהם 'טוב' ועומדות לישראל ולבאי עולם, לדורות עולם.
שבת שלום.