אנו מתפללים לאורך כל ימות השנה בתפילת שמונה עשרה את ברכת אתה קדוש. החתימה שתקנו לנו רבותינו לומר היא 'האל הקדוש', אבל בעשרת ימי תשובה תיקנו לנו רבותינו לחתום את הברכה 'המלך הקדוש'. וצריך להבין את המשמעות הזו בנוסח התפילה.
אנו יודעים שבני ישראל נקראו בנים למקום ברוך הוא שנא' "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד' פסוק א') וידוע בחז"ל שזה יחס אוהב וטוב כמו אבא לבן. אבל מצאנו מקום שכתוב "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" (ויקרא פרק כה' פסוק נה') ומשמע יותר יחסי מרות כמו אדון כלפי עבדו. ואת השאלה הזו שאלו בגמרא, ותרצו בגמרא א, כשעושים רצונו של מקום נקראים בנים אבל כשלא עושים רצונו נקראו עבדים. תירוץ נוסף שמשמע בגמרא שאין סתירה בין יחס בן ליחס עבד, וזה וזה נכון, ואלו יחסים שמשלימים זה את זה.
ננסה להתבונן בהבנת הדברים. בגמרא (בבא בתרא דף י' עמ' א') מובאת השאלה הזו ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, ותרץ טורנוסרופוס את התירוץ הראשון, וכיוון שכך אמר טורנוסרופוס הרשע, עכשיו (בזמן החורבן) שאתם בגלות, משמע שאתם עבדים, ואדוניכם (הקב"ה) כועס עליכם, ולכן אתם עבדים לאומות העולם. ובגלל הבנה זו טען טורנוסרופוס שבזמן הגלות איננו נקראים בנים כלל. רבי עקיבא לא הסכים עם טורנוסרופוס הרשע בכלל. והוכיח ר"ע את טענתו דווקא מהברכות שמובאות בנביא ישעיהו לגבי מצוות הצדקה "הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם" (פרק נח' פסוק ז'), ואחרי זה הנביא ישעיהו מביא כמה וכמה ברכות עצומות ונפלאות שמתברך מי שמאכיל רעבים ודואג לעניים וכדו'. ומוכרחים לומר שגם עכשיו שבני ישראל בגלות, נאמרו כל הברכות הללו. וברור שבני ישראל נקראו בנים למקום ברוך הוא, גם כאשר אינם עושים את רצונו יתברך.
ולכן תמיד אנו חוזרים בתפילה על הרעיון: שאנו בניו של ה' יתברך והוא אבינו, ולכן 'אבינו מלכנו' רחם עלינו, והטעם מצד שאנו בניך. וזה גם הדגשה בסליחות 'בנו נקרא שמך', שאנו בניו של ה' יתברך הרי זה 'קריאת שם' עלינו שהוא יתברך אבינו, ואנו בניו. ובאמת לדברי רבי עקיבא אנו חייבים לומר את התירוץ השני שהזכרנו, ואנו גם בניו וגם עבדיו. ובאמת אין סתירה בין היסודות הללו, ושניהם אמת. וכל רגע ורגע, הן בזמן הגלות והן בזמן הגאולה, אנו גם בניו של ה' יתברך וגם עבדי ה' יתברך.
וההבנה כך: אנו יודעים שכל הנאמר בשיר השירים, נאמר דרך משל ליחס בעל ואשה, והנמשל הוא הקב”ה ובני ישראל. נאמר בפסוק "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", והכוונה יש יחס פנימי, ויש יחס חיצוני. והכוונה היחס הפנימי זה היחס העיקרי והמהותי, וכל כולו אהבת הקב"ה רצופה ותמידית לעם ישראל, במובן הקרוב והאוהב ביותר. אבל הקושי הוא איך לשמור את היחס הזה, ואיך נשמור שלא יהיו נזקים ומפריעים מבחוץ, שיפריעו ויהרסו את הקשר והיחס הנפלא והאוהב.
וכאן אנו נדרשים לעשות מסגרת ששומרת על הבית, ועל תוכו שרצוף באהבת ה' אותנו, ואנו אותו. ובאמת לכן התורה ציוותה את מצוות לא תעשה, כגון לא תעשה עבודה זרה, כדי שלא נתעה לחצוב בורות נשברים ונאמין בשטויות והבלים שאין בהם כלום. ועל רעיון זה כל איסורי התורה, כדי שלא נחרוג מהמסגרת ששומרת על תוכן ומהות היהדות הטובה, שכולה אהבת ה' קרובה רצופה ותמידית. וכמו המסגרת של קדושת האישה, ושהיא מיועדת ומיוחדת רק לבעלה, וכך שומרים על המשפחה בשלמות אהבתה לאורך ימים ושנים.
בראש השנה ועשרת ימי תשובה, אנו עוברים לפני אבינו מלכנו – ה' יתברך, לקבל את השפע הטוב, שזה התוצאה העיקרית והמהותית של קרבת ה' קרובה ביותר, שאין בה שום מחיצות. ודווקא בגלל זה, אנו נדרשים לחזק את יחס המרות שלנו כלפי אבינו שבשמים, ולהדגיש שאנו עבדיו במובן שאנו כלי שמור נקי ושלם, שראוי להיות כלי טוב ראוי ומתאים, שאין בכלי – ולא כלום, אלא אהבת ה' יתברך קרובה ורצופה ביותר, שאין בתוכה שום מפריע ומעכב לאהבתו יתברך. ולכן תיקנו לנו חז"ל לומר 'המלך הקדוש', כדי להדגיש את עניין העבדות כלפי המלך, כלפי ה' יתברך, וכלפיו יתברך בלבד.
ובאמת, תמיד כל רגע ורגע בחיינו, אנו בניו של ה' יתברך במובן של אהבת ה', ועשיית רצונו יתברך כמו שכתוב בתורה באהבה ובשמחה. וכל רגע ורגע, אנו מצווים להיות כלי חזק ושלם, שאי אפשר להכניס בו את מה שמפריע לאהבתו יתברך, וכך נזכה לאהבתו יתברך לעולם.
שנה טובה – כתיבה וחתימה טובה