כל שנה אנו קוראים את פרשת עקב בחודש אב (לאחר תשעה באב) שזה זמן חופשה ומנוחה. וגם זמן להכיר, ולו במעט, את ארצנו הטובה. הפסוקים מזכירים את שבח הארץ "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת (מעיינות) ותהמת (תהומות) יצאים בבקעה ובהר". ואת שבח פירותיה "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש". ובהמשך התורה מזכירה את מצוות ברכת המזון, וההודאה על הארץ הטובה.
אנו יודעים שארצנו היא ארץ אבותינו. החל מאדם הראשון, וההמשך אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ויש להבין למה הארץ נמדדת כ'ארץ טובה' מצד שיש בה נחלי מים ומעיינות, ולא מצד שזה הארץ הקדומה ושממנה נברא העולם, ושאדם הראשון נברא ממנה, והיא ארץ האבות, ואברהם שהוא אביהם של עם ישראל וגם אב המון גוים, גר בה ונקבר בתוכה, וכן יצחק ויעקב. ושבה הקב"ה עתיד להשרות את שכינתו יתברך בתוך העולם בכלל, ובעם ישראל בפרט.
למעשה אין לנו תשובה על מה ששאלנו. אבל את פשט הפסוק ניתן להבין כך: אנו יודעים שהתורה תיקנה לנו דיני טהרה מהטומאות המצויות בתוך גשמיות החיים. המטהר הגדול מכל הטומאות שהאדם נטמא בהם זה רק 'באר מים חיים' שזה המעיין הטהור הנובע ויוצא מעומק האדמה (בין בבקעה ובין בהר) ומימיו מי תהום צוננים נקיים וזכים. ומטהר אפילו מהטומאות הקשות ביותר כגון טומאת זיבה וכדו' (וכן לצורך מי מצורע, ומי חטאת לטהרת הנטמא במת, ויש דעה במשנה גם לצורך מי סוטה).
ומהפסוק שהבאנו שמשה אומר לבני ישראל 'כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה' ומבאר משה למה זה 'ארץ טובה' כי שייך בה טהרה מכל טומאה וטומאה, לכל אחד ואחד מישראל. אנו לומדים בהכרח מה המהות של הארץ הטובה. כהמשך לכך אפשר להוסיף שאנו לומדים מה המהות של 'אדם טוב', שאדם טוב הכוונה: אדם שרוצה באמת (וגם יודע) להיטיב ולעזור בטהרתם של הזולת, להכשירם ולטהרם, כדי שיזכו להגיע ולקבל מאת ה' את תכלית הבריאה הטובה.
בגמרא בפרק התכלת (מנחות דף נג' עמ' ב') מצאנו: יבוא טוב, ויקבל טוב, מטוב, לטובים. יבוא טוב: זה משה דכתיב 'ותרא אותו כי טוב' (שמות פרק ב'). ויקבל טוב: זו תורה דכתיב 'כי לקח טוב נתתי לכם' (משלי פרק ד'). מטוב: זה הקב"ה דכתיב 'טוב ה' לכל' (תהילים פרק קמה'). לטובים: אלו ישראל דכתיב 'הטיבה ה' לטובים' (תהילים פרק קכה'). נמצא: יבוא משה, ויקבל תורה, מאת ה', לעם ישראל.
ובהמשך הגמרא שם מצאנו: יבוא זה, ויקבל זאת, מזה, לעם זו. יבוא זה: זה משה דכתיב 'כי זה משה האיש' (שמות פרק לב'). ויקבל זאת: זו התורה דכתיב 'וזאת התורה אשר שם משה' (דברים פרק ד'). מזה: זה הקב"ה דכתיב 'זה אלי ואנוהו' (שמות פרק טו'). לעם זו: אלו ישראל שנאמר 'עם זו קנית' (שמות פרק טו'). נמצא: יבוא משה, ויקבל תורה, מאת ה', לעם ישראל.
אפשר לראות שאותו דרשה הגמרא דורשת גם במילה 'טוב' וגם במילה 'זו'. יתכן להבין שמשמעות המילה 'זה' 'וזאת' וכדו' הכוונה שהתורה ניתנה כציווי מהותי, יסודי, ומחייב. וכמשל למפקד שאומר לנפקד, תעשה כך וכך. שואל הנפקד, למה. עונה המפקד אין תשובה, זה ציווי והוראה, נקודה. וכך התורה יש במשמעותה לשון הוראה, שזה ציווי וחיוב לכל איש מישראל. ולא תמיד יש לנו הבנה, או שאנו רוצים או חושבים אחרת וכדו'. אבל התורה ניתנה כציווי ברור ומחייב.
אבל משמעות המילה 'טוב' לא מתייחסת לציווי התורה, אלא לתכלית הבריאה ומטרת נתינת התורה. והתכלית הזו היא אחת כי רוצה הקב"ה להטיב עם הנבראים, ולכן ברא את העולם בשלימות, והראה למשה את כל טובו בבריאה. ומשה מהבנת טוב ה' בבריאה כתב את התורה, שזה הדרך הנכונה וההוראה המחייבת לחיות את חיינו הגשמיים כאן בעולם הזה, בתוך טבע הבריאה הנפלאה, ולשמור על העולם בטבעו ובשלמותו, ולא חלילה לקלקלו ולשנות מטבע ברייתו. ובעיקר לנו העם היהודי והנבחר, ולהתיישב בארץ הטובה שבמרכז העולם ולהיות 'אור לגוים' לכל באי עולם.
נמצא שהתורה ניתנה כציווי והוראה. אבל תכליתה ומהותה היא טובה. ומשה האדם הטוב מברייתו קיבל מה' הטוב את התורה הטובה להביא לנו העם הטוב, והכל כדי להיטיב עם הנבראים. וגם מובן שהארץ נקראת טובה, כי היא מתאימה לטהר ולהיטיב עם הנבראים.
שבת שלום