השבוע אנו מתחילים לקרות בתורה את סדר הפרשות שבחומש דברים שנקרא בחז"ל משנה תורה. "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". אנו יודעים שמשה הצליח לאחד אל כל כלל ישראל תחת הנהגתו, ולכן הוא מדבר אל כולם את משנה התורה, שזה כעין חזרה על ההיסטוריה והמסעות של העם וסיכום מצוות התורה.
"ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם" הכוונה לתאריך א' לחודש שבט, (הספירה מתחילה מחודש ניסן שנקרא ראש חודשים), שזה חודש ושבוע לפני פטירתו. ומבאר רש"י מלמד שלא הוכיחן משה אלא סמוך לפטירתו, ולמד את זה מיעקב שהוכיח את בניו רק סמוך לפטירתו. ובפרשה האחרונה בתורה "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו", ובתהילים פרק צ' "תפלה למשה איש האלהים ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור".
משה עלה ונתעלה בדעה ובמחשבה, בהבנת טבע הבריאה וחכמת התורה, בזיכוך וברור המידות ואהבת העם, ונשא על ליבו את צערם וכאבם והשתדל למען טובתם עד שהכתוב מעיד עליו "ומשה עלה אל האלהים" (שמות פרק יט' פסוק ג'), והגיע לדרגת "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" (תהילים פרק ח' פסוק ו'). עד שבסוף ימיו נקרא 'משה איש האלהים'.
ידוע ביאורו של הרמב"ם שמשה נקרא 'איש האלהים' כי מלבד מה שכל חייו היו בשליחותו של המקום ברוך הוא, הוא עצמו היה בלי מדות אנושיות אלא רק מידות רוחניות. והכוונה לכל אדם יהודי כשר וירא שמים יש כוונות טובות לעשות את רצון ה' יתברך, וכואב לו כאבם של ישראל קושי הגלות וצער השכינה וכדו', ובוודאי שהאדם היה רוצה לעסוק בטובתם של העם ולהרבות כבוד שמים בעולם. אבל כל אדם באשר הוא אדם יש לו מטבע ברייתו מידות אנושיות ומתעוררות של כעס וגאווה, תאוות הכסף ורדיפת הכבוד וכדו'. והרבה פעמים תוך כדי החיים אנו נמצאים בספקות ולבטים: האם מה שאנו עושים זה לשם שמים כמו שהקב"ה רוצה, או זה בסך הכול שחרור ופורקן ליצרים האנושיים שבתוכנו, ואנו מצדיקים את מעשינו ושחרור יצרנו בכך שזה לשם שמים לעשות נחת רוח לפניו יתברך.
משה רבנו הגיע למצב של ברור המידות האנושיות והגיע לדרגת מידות רוחניות, כך שמלבד הרצון הטוב לעשות את רצון ה' יתברך, הוא הגיע גם לידיעה מה באמת רצונו יתברך, ולא דמיין דברים אחרים ואמר שהם רצונו יתברך, ולא פסל דברים טובים ואמר שאינם רצונו יתברך. אלא ידע לכוון בדעה נכונה מה באמת רצון ה' יתברך בכל צעד ושעל. ובאמת בגלל השגה זו שהוא הגיע אליה לדעת בידיעה רוחנית ברורה מה רצון ה' יתברך, לכן זכה משה להיות סופר הכותב את התורה. כמו שהנביא מלאכי מתנבא שהקב"ה מבקש מעם ישראל 'זכרו תורת משה עבדי', וזה הפשט בפרשת 'וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים' ובתהילים פרק צ' 'תפלה למשה איש האלהים'.
משה רבנו קיבל על עצמו את הנהגת העם החל מהתגלות ה' אליו בסנה, כמו שמפורש בפרשת שמות, ומההתגלות הזו ולאורך כל התורה כולה. (ומשה מוזכר מתחילת פרשת שמות בכל פרשיות התורה, למעט בפרשת תצווה, כיוון שאמר לה' אחרי חטא העגל לשאת את חטאת העם 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'. ותמיד סמוך לתאריך ז' אדר שהוא יום פטירתו קוראים את פרשת ואתה תצווה).
אפשר לראות שעיקר הנהגתו של משה כלפי בני ישראל מתבטאת בכמה דברים מרכזיים: א, היציאה ממצרים. ב, ההגעה לקבלת התורה. ג, ארבעים שנה במדבר עד הכניסה לארץ אבותינו. וכשנתבונן בדימוי בשלושת הדברים שהזכרנו נראה בברור שהכוונה שהעבדים יהיו בני חורין. שהרי פרעה מלך מצרים לקח את בני ישראל כעבדים המשועבדים לשרתו ולכבדו ולעשות רצונו. וכשמשה אמר לפרעה שהקב"ה ביקש 'שלח את עמי' אמר פרעה 'מי ה' אשר אשמע בקולו'. למעשה פרעה התכחש למהות המושג חירות האדם. ומשה פעל והתמסר הרבה זמן (יחד עם אחיו אהרן ואחותו מרים) להוציא את בני ישראל מהשעבוד לפרעה ומארץ ממצרים.
כיוון שחירות אמת זה רק על ידי התורה, ואדם שאין לו תורה, הוא עבד ליצריו הרעים ותאוותיו, ואין לו גבולות קבועות ששומרות באחריות את סדרי החיים. וזה פשוט וברור שרק על ידי חיים של תורה ומצוות האדם נעשה בן חורין באמת, הן מצד שהוא לומד תורה ונעשה בר דעת ובן חורין בדעתו, והן מצד שהוא שומר את מצוות התורה גבולותיה וסדריה כדי שהעולם התנהל והתקיים בבטחה ובחכמה וכמו שהקב"ה בראו. ולכן משה הסתכל בבריאה והבין את כל טוב ה' שבכל מערכות הטבע בבריאה, ועלה למרום ארבעים יום, וקיבל מה' את התורה לתת לנו בני ישראל להיות לנו תורת חיים לעולם. כדי שאנו נחיה את חיינו כאן בעולם הזה הגשמי בתוך הטבע שבבריאה, ונשמור את עצמנו ונקבל מה' את כל טובו שיש בבריאה הנפלאה.
וכיוון שעם ישראל היו עבדים בני עבדים במצרים, דורות אחרי דורות, הם היו עבדים במהות נפשם ואינם יודעים מהו דעת ומהי חירות, לכן מצד טבעם הם היו מקנטרים ומתקוטטים, מתלוננים ובוכים, (ולא רצו להיכנס לארץ, ולא היו ראויים לכך), לאורך כמעט ארבעים שנה במדבר. ומשה נשא אותם על ליבו כאשר 'ישא האומן את היונק' (אב או אם את הילד הרך), באחריות במסירות ובסבלנות אין קץ. כמעט עד כניסתם לארץ אבותינו.
נמצא שעיקר הנהגת משה בהוצאת בני ישראל ממצרים, ההגעה לקבלת התורה, והדאגה לעם ארבעים שנה במדבר עד כמעט הכניסה לארץ אבותינו. הכול מכוון כדי: שבני ישראל ייצא ממצב עבדות הנפש והשעבוד לבן אנוש אחר, יקבל דעה והבנה מהם גבולות החיים הנכונים, מצוות התורה וחכמתה באיזון הנפש, תיקון המידות, וטהרת הנשמה. ואת כל התהליך הארוך והקשה הזה עברו בני ישראל בהכוונה ובהדרגה מאת האדם הגדול והשלם שהצליח לאחד את כל העם תחת הנהגתו, 'עלה אל האלהים', הגיע לדרגת 'ותחסרהו מעט מאלהים', וזכה בסוף ימיו להיות 'איש האלהים'. ואת זה עשו משה אהרן ומרים, וכמו שמפרט הנביא מיכה " כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים" (פרק ו' פסוק ד').
היום שאנו נמצאים בארץ אבותינו, ובוודאי שאנו בסוף גלותנו. נקווה ונתפלל שהקב"ה ישלח לנו את איש האלהים. ואז נוכל ללכת אחריו אל הגאולה האחרונה והשלימה.
שבת שלום