בהצותם על ה'
בפרשה אנו לומדים על קרח ועדתו שחלקו על משה רבנו, ודרש קרח להיות נשיא שבט לוי. משה רבנו מינה את אליצפן בן עוזיאל להיות נשיא שבט לוי, וקורח ערער על זה. למעשה היה לו טענת קרבה בירושה, ולכן הוא רצה לזכות בעצמו להיות נשיא שבט לוי.
באמת, כשלומדים במשנה ובגמרא את פרק יש נוחלין (פרק שמיני במסכת בבא בתרא) ולומדים את דיני הירושה, ואת דיני הקירבה בירושה, ואת סדר המשפחה בכללי "קרוב קרוב קודם", ולפי זה הלכות הירושה על פי דיני הקידמה, אנו רואים שקורח כן צדק בטענתו לזכות בירושת השררה. ולכן ערער על זה שמשה רבנו מעדיף את אליצפן בן עוזיאל על פניו להיות נשיא שבט לוי, ומכאן התחיל כל המחלוקת.
למעשה אין לנו שאלה על משה רבנו למה הוא נהג כך, ולמה לא נהג על פי דיני הירושה הרגילים כפי שלומדים בפרק יש נוחלין העוסק בדיני ירושות וכדו'. ברור לנו שמשה רבנו כל הנהגתו הייתה בחסד וברחמים, ועל פי מה שראוי ומתאים להיות, ללא שיש לו צד נגיעה או העדפה אישית כל שהיא.
ללא ספק, אך ורק מצד שכך הנהגתו הוא זכה לקבל את התורה מה' יתברך, ושה' יתברך ידבר עמו תמיד, וגם להיות מוסר התורה לבני ישראל, עד שהנביא מלאכי קורא לתורת ה' – תורת משה שנא' "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו על כל ישראל חוקים ומשפטים".
התורה מאריכה בעונש שקיבלו קורח ועדתו על זה שהם חלקו על משה ואהרן, וכך לשון הפסוק "ותבקע האדמה אשר תחתיהם" "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש". אפשר ללמוד על דרך הרעיון שממחלוקת על מינויים, תפקידים וכיבודים, לא נשאר כלום. לא בריאות, לא חיים, לא חברים, לא בתים ואפילו לא רכוש.
התורה מאריכה בזה ומכנה את קרח ועדתו "כי ניאצו האנשים האלו את ה'".
חכמים במשנה למדו מהפרשה הכאובה הזו.
א, שהמתלונן על רבו כמתלונן על השכינה.
ב, המערער אחר רבו כמהרהר אחר השכינה
ג, חולק על רבו כאילו הוא חולק על השכינה.
ד, העושה מריבה עם רבו כאילו עושה מריבה עם ה'.
אנו חייבים ללמוד מכל האמור את החובה שלנו בני ישראל לחיות על פי התורה, ולקבל על עצמנו להאמין לחכמים, ואפילו שיש לנו צד נגיעה בדבר, ואפילו שיש לנו טענות נכונות שעל פי הדין הפשוט הכתוב בתורה כך הדין צריך להיות, אנו צריכים לקבל על עצמנו את דברי החכמים.
אבל אנו גם צריכים ללמוד ממשה רבנו – איך ההנהגה של החכם צריכה להיות במצבים כואבים ונוראים כאלו. בהתחלה משה רבנו לא ביקש מה' יתברך להעניש את קרח ועדתו, אלא נפל על פניו מפני צער המחלוקת, שהרי זה ניסיון רביעי שבני ישראל מנסים את ה' יתברך.
רש"י על הפסוק מבאר בניסיון הראשון בעגל משה התפלל "ויחל משה". בניסיון השני במתאוננים "ויתפלל משה". בניסיון השלישי במרגלים "ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים". עכשיו בניסיון הרביעי נתרשלו ידיו של משה. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם שתים ושלש, כשסרח ברביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא, אמר: עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני. לכן משה נפל על פניו מפני צער המחלוקת.
(זכורני, פעם היה נושא ציבורי מסוים, והנהגת הציבור עשתה כך וכך. ידעתי (י, מ.) שאבהם של ישראל רבנו הגדול זקן חכמי התורה רבי שמעון בעדני שליט"א חושב אחרת. שאלתי אותו למה הוא לא עושה כמו שהוא חושב. הרב שליט"א ענה לי בצער וזה לשונו "מחלוקת בין החכמים זה דבר קשה לישראל". שאלתי את הרב שליט"א אז מה הוא כן עושה בדבר, הרב שליט"א ענה "מתפלל מתפלל").
משה רבנו ניסה לומר להם אפשר לבדוק מי הוא הראוי לעבודת לויה ולעבודת הכהונה, ולפי זה נראה את מי ה' יתברך רוצה שיעבוד לפניו. גם את זה קרח ועדתו לא רצו והמשיכו במחלוקת, והתחצפו במילים קשים ביותר כלפי ה' יתברך ויציאת מצרים, וכלפי משה, ורק אז לא הייתה ברירה למשה וביקש מה' יתברך שלא יקבל את מנחתם.
מכל האמור אפשר לראות את ענוותנותו של משה ותפילותיו. וייתכן לומר שרק מי שחולק על מי שהוא כמו משה רבנו בתפילה וענווה – נקרא שהוא חולק על ה' יתברך, שכמו ה' יתברך רצונו רק להטיב עם הנבראים כך גם משה, וממילא מי שחולק על משה מונע את הטוב הראוי לכל הנבראים, ולכן הוא נקרא חולק על ה'.
שבת שלום