בפרשה הקב"ה מצווה את משה ואהרן במצוות קידוש החודש "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר" "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". ואז מגיע הדיבור ללמד את בני ישראל את מצוות הבאת והקרבת קורבן פסח, כמפורט בהמשך הפרשה.
המיוחד בקורבן פסח, והמעלה שבו יותר משאר קורבנות – בגלל שקורבן זה הוא קורבן שנכנסו בו בני ישראל לברית עם הקב"ה. והכוונה כמו שלגבי גוי יש דיני ברית מילה וטבילה כדי להיכנס לברית עם ה' יתברך, וכך הוא נהיה חלק מהעם היהודי, כך בני ישראל יצאו מהעבדות לפרעה ונכנסו לברית עם ה' במילה וטבילה. וידוע שיטת הרמב"ם שגם הרצאת קורבן זה חלק מדיני הכניסה להיות חלק מעם ה', וכמו שבני ישראל הביאו קורבן פסח – כחלק מהכניסה להיות עם ה'.
גם הנביא יחזקאל – שמדבר על הזכות שהיה לבני ישראל לצאת מהעבדות לפרעה, ולהיכנס לברית עם ה' יתברך "ואמר לך בדמייך חיי" ודרשו חז"ל 'בדמייך' שני מצוות דמים – דם ברית המילה, ודם קורבן הפסח. ושבמצוות אלו, מלבד מה שבני ישראל נכנסו לברית עם ה', זה הדרגה והזכות והמעלה הרוחנית המתאימה כדי להיכנס לברית עם ה' יתברך. וממילא יוצאים ממצרים ומעבדות פרעה, מקבלים את התורה, ונהיים עם ה' – עם ישראל.
אפשר לראות במפורש שמצווה זו של הבאת והקרבת קורבן פסח – היא דווקא לאחר שהקב"ה לימד את משה ואהרן את מצוות קידוש החודש. ויתכן לומר – כיוון שמלכותו של מלך המשיח נמשלה ללבנה, והיא סימן למלכות ישראל. ואף לאחר החורבן שהיו ישראל בגלות, וכיום שאנו בסוף גלותנו – זה האות שמלכותו תתגלה במהרה בימינו. וכמו שידוע מאמר חז"ל כשדוד המלך היה נסתר "דוד מלך ישראל חי וקיים". ויש לזה כמה סיבות: א, אין לה ללבנה אור עצמי, ואת כל מה שיש לה זה הכל מאת השמש, וכך מלך המשיח אין לו כלום מעצמו, והכל זה מאת ה' יתברך. ב, ההתגלות והנראות ואחרי זה ההתכסות וההסתר של הלבנה, והכל במחזוריות (כמעט) מסודרת – מסמלת עניין של ענווה וחכמה, ענווה כדי להצטנע ולהסתתר, וחכמה לדעת למתי להתגלות ולהאיר. והכל כמובן זה רק מהאור האלהי שנמשל לשמש. ובאמת, לכן גם צדיקים אמתיים – צנועים ונסתרים נמשלו לבנה, וכידוע בגמרא ומדרשי חז"ל.
כיוון שמלכות ישראל נמשלה לירח המקבלת את האור מהשמש, אפשר להבין שאחרי שמדובר על הדוגמא למלכות ישראל מדבר הקב"ה אל משה שהוא למעשה המלך הראשון שהיה לעם ישראל, ואהרן אחיו, ואומר להם לצוות את בני ישראל את מצוות הבאת קרבן הפסח והקרבתו, ושבמצווה זו בני ישראל יכנסו לברית עם ה' יתברך, יצאו ממצרים, יקבלו את התורה ויהיו עם ה' – עם ישראל.
כיום, לאחר קרוב לאלפיים שנות הגלות – שעברנו הרבה תהליכים של גאולה, קיבוץ גלויות מכל רחבי תבל, יישוב הארץ ובניין ירושלים, הקמת עולם התורה והחינוך היהודי בארץ. וללא ספק אנו ממש בסוף גלותנו. אבל אנו צריכים להתבונן ולדעת מה עדיין חסר לנו כדי להשלים את כל תהליך הגאולה.
בנביא הושע מצאנו תוכחה על בני ישראל, ואולי יתכן לומר שזה מה שחסר לנו כדי לזכות להשלים את הגאולה כדי להגיע אל הגאולה השלימה. הנביא אומר לעם ישראל בשם ה' "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלהים מעולות" (פרק ו' פסוק ו'). כיוון שיש לנו מצוות ביהדות של עבודת ה' והבאת הקורבנות (וכמו מצוות קורבן פסח שעל ידה נכנסו בני ישראל לברית עם ה') יתכן לפעמים, ובני האדם יטעו ויחשבו שמצוות עבודת ה', התפילות הקורבנות ועסק התורה – יותר חשובות ממצוות קבועות שבן אדם לזולתו: כמו חסד, צדקה, אהבת הזולת וזהירות בכבודם, הכרה בזכותו האדם על עצמו, וכדו'. כיוון שכך – עם ישראל הדרדר מאוד במצוות כולם, הן במצוות שבין אדם לחברו, והן במצוות שבין אדם לבוראו. וזה תוכחת הנביא "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות".
התוכחה הראשונה היא ברורה – המצוות של בן אדם לחברו, כמצוות עשיית החסד קודמת ועדיפה על מצוות הקורבנות. אבל התוכחה הנוספת צריכה ביאור – מה הכוונה 'דעת אלוהים' שעדיפה על הבאת 'עולות', ומה נאמר בה שלא נאמר בתוכחה הראשונה. אולי יתכן לומר 'דעת אלוהים' הכוונה לסדר 'טהרות'. כידוע אין זה הלכה למעשה עכשיו, אבל זה הלכה למעשה שהיה בעבר בתקופת המקדש, ויתחדשו בקרוב בגאולה השלימה. והלכות אלו מלמדות אותנו את נקיות, ושלימות המחשבה וטהרת המידות. ושהן הלכות המכשירות את האדם במובן המעשי לתקופת הגאולה ועבודת המקדש, ובמובן הרעיוני להיות טהור וזך במידות – רצוי ואהוב לפניו יתברך. שבת שלום