כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל
התורה מלמדת אותנו בסוף הפרשה (פרק לה') את דיני ערי הלווים, ואחרי זה את דיני הרוצח את רעהו בשוגג והגלות לערי המקלט. במשנה ובגמרא במכות מצאנו את פרטי הדינים, ומה ההגדרה רוצח בשוגג, ודרך נפילה וירידה וכדו'.
התורה מאריכה לפרט שיש שש ערי מקלט, שלוש בארץ כנען ושלוש בעבר הירדן. בארץ ישראל (כנען) יש את העיר חברון שביהודה, שכם בהר אפרים, וקדש בהר נפתלי. ואילו בעבר הירדן יש את הערים בצר במדבר (דרום הירדן), רמות בגלעד, וגולן בבשן. והגמרא מפרטת שהערים הללו כמו שתי שורות שבכרם. למשל בדרום – בצר במדבר כנגד חברון שביהודה. במרכז – רמות בגלעד כנגד שכם בהר אפרים. ובצפון – גולן בבשן כנגד קדש בהר נפתלי.
שאלה הגמרא כיוון שחלוקת הערים היא לפי השטח ולפי בני האדם, והרי יש בארץ ישראל תשעה וחצי שבטים ואילו בעבר הירדן יש רק שני שבטים ומחצה (ראובן, גד, וחצי שבט מנשה בן יוסף). ותרצה הגמרא בעבר הירדן שכיחי רוצחים, וכמו שכתוב בנביא הושע "גלעד קרית פועלי אוון, עקובה (לשון – מעקב ומארב \ מלאה \ עמוקה) מדם".
על אותו רעיון שאלה הגמרא (מכות ט' י') מדוע באזור שבט יהודה, אזור חברון והדרום, ועד אמצע המרכז יש רק עיר מקלט אחת שהיא חברון שביהודה, ואילו שכם שבהר אפרים בן יוסף וקדש בהר נפתלי אינם רחוקות זו מזו, ולכאורה זה כפילות. ותרצה הגמרא בשכם שבהר אפרים שכיחי רוצחים, (ויש על זה פסוק בנביא הושע) לכן צריך עיר מקלט נוספת, ואילו בחברון שביהודה וכל האזור הזה לא שכיחי רוצחים, ולכן די בעיר מקלט אחת.
ומבארת התורה שכל ההלכות הללו הם 'חוקת משפט', והמשמעות שזה דין ברור וקבוע ולא שייך בו שינוי או פדיון וכדו'. וכך מסיימת התורה את פרשת הרוצח בשוגג או במזיד החל מפסוק כט' והלאה "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם" "כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח, ועד אחד לא יענה בנפש למות". ומוסיפה התורה אזהרה לדיינים "ולא תקחו כופר לנפש רוצח – אשר הוא רשע למות כי מות יומת" "ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן". ומבארת התורה את הטעם "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".
רואים במפורש שהתורה מצווה אותנו לדון את הרוצח במזיד כפי הדין, ולא יהיה שייך פדיון לעונש הכתוב בתורה. ואפילו הרוצח בשגגה (אף על פי שההרג היה בשגגה – הכתוב קראו 'רוצח'), אין לו כפרה ממונית וכדו' וחייב את הגלות בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול. ואפשר לראות שמלבד כל הציוויים הללו התורה מפרטת שהקב"ה א, 'שוכן' – "בארץ אשר אתם יושבים בה" והכוונה לארץ ישראל שהקב"ה "שוכן בתוכה". ב, הקב"ה "שוכן בתוך בני ישראל" ולכן אנו צריכים להיזהר מהרציחה ואפילו בשוגג, ושלא שייך שום כפרה לנפש הרוצח.
גם היום שעדיין לא זכינו לגאולה השלימה כאן בארצנו הטובה, יהיו שיאמרו שאין הקב"ה שוכן בתוכנו שהרי זה כעין 'גלות' רק שהגלות היא כאן בארץ. לענ"ד הפסוקים הללו באים לבטל את הטענה הלא נכונה הזו. כך פשט הפסוק: א, הקב"ה "שוכן בתוכה", ולאו דווקא מצד שיש עליה את רוב ישראל ומלכות ישראל וכו'. ב, הקב"ה "שוכן בתוך בני ישראל", ולאו דווקא מצד שאנו בזמן גאולה, אלא אפילו כאשר אנו בזמן גלות.
לפי האמור – כל שכן וקל וחומר שגם 'בארץ ישראל' וגם 'בתוך בני ישראל' הקב"ה שוכן, ולכן אנו מחויבים לקחת אחריות על עצמנו ומעשינו, ולדעת שיש מעשים שאין מהם דרך חזרה, ואפילו שתמיד יש דיני תשובה זה רק כלפי שמיא, אבל כלפי העולם הזה לא שייך שום כפרה לנפש רוצח, והטעם פשוט – כי האדם מחויב לקחת אחריות על עצמו ומעשיו, ובעיקר בדברים שיש בהם חיי נפש.
ללא ספק, מצוות שמירת החיים והאיסור לגעת ולפגוע בחיי אדם זה מצד שנפשות ישראל חביבים לפניו יתברך – שהרי כל אדם נברא בצלם אלוהים בדעתו, ואנו מחויבים לשמור על הצלם אלוהים ולהתבונן בדעתנו על הבריאה הנפלאה והטובה ולהדמות אליו יתברך – במידותיו הוא. ה' יזכנו שבת – שלום.