בפרשתנו אנו מוצאים את נושא בניית המשכן וכליו. והקב"ה מבקש מבני ישראל "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", ומבאר רש"י 'ועשו לי מקדש – לי לשמי בית קדושה. כמובן מלבד מה שזה ציווי כללי על כל כלל ישראל – זה גם ציווי פרטי על כל אחד ואחד בישראל שהוא עצמו יהיה כמו המשכן וליבו יהיה בית אלוהים, וזה דרשת חכמים 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם' – בתוך כל אחד ואחד.
בהמשך התורה מצווה על כלי המשכן, והכלים החשובים ביותר והם ארון עצי שיטים, ועליו יש כפורת זהב וכרובים. וכלים אלו נמצאים בקודש הקודשים. ויש כלים חשובים וקדושים מאוד, אבל פחות מהארון וכפורת הזהב, והם המנורה העשויה מזהב טהור והשולחן עצי שיטים, וכלים אלו נמצאים בקודש שזה ההיכל שלפני קודש הקודשים.
כידוע בחז"ל כלים אלו מסמלים את הכתרים שבהם הוכתרו ישראל. כתר מלוכה רומז לשולחן, וללמדנו שעיקר הנהגת המלוכה היא להשפיע עזרה וחסד לזולת, וכמו שמהשולחן אוכלים כולם. יש גם את המזבח, ומזבח זה רומז על עבודת הכוהנים בבית המקדש וכתר הכהונה. ויש את המנורה שהיא רומזת לחכמה כיוון שמאירה את העולם בשפע של אור, וזה גם רומז לכתר תורה. ואילו הארון שבו נמצא ספר התורה – רומז לתורה עצמה הנשמרת בשלימות מאז משה רבנו עליו השלום, ושהוא עצמו משה רבנו היה מושלם בהכול – א, גם בתורתו ובחוכמתו כמו המנורה. גם בעבודת ה' כמו כתר הכהונה. וגם בהנהגתו את ישראל כמו כתר המלכות. ובגמרא (בבא בתרא ) אומרת על דרך רמז, הרוצה להחכים – ידרים. ואילו הרוצה להעשיר – יצפין. והסימן לכך הוא מבית המקדש שהשולחן נמצא בצפון ההיכל וזה סימן למלוכה ולעושר. ואילו המנורה נמצאת בדרומו וזה סימן לתורה וחכמה.
בהפטרת הפרשה (מלכים א' פרק ה') אנו לומדים על שלמה המלך וחוכמתו. ההפטרה מאריכה איך שלמה המלך בנה את בית המקדש כדי שיהיה בית מוכן לכלל ישראל לעבודת ה', ובסוף נאמר "ויבן את הבית ויכלהו ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים". ומשמע ששלמה המלך גמר לבנות את בית ה'. (כמובן שההלכה לבנות בית לה' זה הלכה על מלך ישראל, ואין כל אחד מישראל מצווה ויכול לקיים מצווה זו, אלא אך ורק מלך ישראל שהנביא העמידו להיות מלך ישראל, וכמו דוד המלך אביו של שלמה שעמד להיות מלך ישראל על פי שמואל הנביא ובית דינו.
אבל בסוף ההפטרה אנו מוצאים את דברו של ה' אל שלמה המלך. "ויהי דבר ה' אל שלמה לאמר" "הבית הזה אשר אתה בונה – אם תלך בחוקתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם, והקימותי את דברי אתך אשר דברתי אל דוד אביך". בפשט הלשון אנו צריכים להתבונן מה הלשון "אשר אתה בונה" שמשמעות 'בונה' לשון – הווה, עכשיו. ואין זה לשון 'בנה' משמעות בעבר.
מסבירים רבותינו חכמי המחשבה: שבמובן המציאותי – המעשי של בניית בית עם קירות אבן וכדו' וכלים בתוכו באמת נגמר בנייתו, וזה שכתוב "ויבן את הבית ויכלהו" שנגמרה מלאכת עשייתו. אבל במובן הרוחני של בניית המשכן כל רגע ורגע בחיי האדם הוא בגדר של 'בונה', מלשון – הווה, עכשיו. כמובן שהתמודדות זו היא כל בחיי האדם. הן כלפי זולתו, ועוד יותר כלפי בניו, ועוד יותר כלפי אשתו, ומעל הכל כלפי עצמו שזה בוודאי כל רגע ורגע. וזה כמו כוונת המדרש המפורסם 'ושכנתי בתוכם' 'בתוכו' שמשמעותו הוא בבית המקדש – לא נאמר, אלא נא' 'בתוכם' בתוך כל אחד ואחד.
הכוונה לכל האמור כך: לב האדם הוא בית אלהים. אדם שמכוון את כל מעשיו לשם ה' יתברך, להטיב עם הזולת, להרבות בעולם שלום, ולהשפיע על כולם שפע טובה וברכה – הרי הוא בונה בליבו את בית אלוהים בית שיוצא מתוכו, ממעשיו ומרגשותיו לעולם רק שלום טובה וברכה, וכך הוא מקיים את תכלית רצון ה' יתברך שברא את העולם להטיב עם הנבראים.
וכיוון שעיקר הרגשות הם בלב נמצא שייתכן ובמובן המעשי האדם עושה את רצונו יתברך – להרבות שלום בעולם ולהשפיע על כולם רק טובה וברכה, אבל כוונתו לשם 'עצמו' להרבות את שמו וכבודו בעולם, ואין כוונת עשייתו לשם ה' יתברך שתכלית רצונו להטיב עם הנבראים. ועל זה כוונת הכתוב "הבית אשר אתה בונה" כל רגע ורגע האדם מתמודד עם עצמו לכוון את מעשיו רק לשם ה' יתברך, וכך הוא זוכה שליבו יהיה 'בית אלוהים' שמטרתו רוחנית טהורה ועליונה. ובאמת, זה סיום ההפטרה "ושכנתי בתוך בני ישראל", ונזכה לכך לדורות עולם, כמו שמסיים הפסוק "ולא אעזוב את עם ישראל".
ה' יזכנו. שבת – שלום