ההפטרה מדברת על הכמות הגדולה שיהיו בני ישראל בגאולה האחרונה, וכן על האיכות הנפלאה. וכך פותחת הפטרת הפרשה בהושע "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" – זה במובן הכמותי, וההמשך "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" – וזה במובן האיכותי, שיזכו להיקרא בני אל חי, בניו של ה' יתברך.
בהמשך ההפטרה מאריכה על כל המורכבויות הקשות, וכל הסבל הבלתי נסבל שבני ישראל יעברו בגלויות הנוראות שהיו ברחבי תבל.
אנו יודעים שיש ג' עבירות חמורות ביותר א, שפיכות דמים. ב, עבודה זרה. ג, גילוי עריות. ללא ספק, כשמתבוננים במורכבויות שיש בגלות וקשיי ההתמודדות, אנו רואים שיש את ג' העבירות הללו.
כאשר יהודים גרים בחפיפה אחת עם הגויים – אם יש יחס עוין אז ממילא יש שפיכות דמים, פוגרומים ושאר מיני סבל נורא של שנאה קשה ביותר בין בני האדם. ואם להיפך, ויש יחס טוב – אז החפיפה החברתית ויחסי השכנות מביאים לעבודה זרה ולימוד מאמונותיהם ודרכיהם הרעים, וממילא ההכרות הקרובה יוצרת יחסי אהבה, ויחסים אלו מביאים להתבוללות נוראה בין היהודים לבין שכיניהם הגויים. כאן מפרט הנביא את כל הנבואות הקשות והתוכחות הנוראות שאי אפשר להעלותם על הכתב – והכל זה תוצאה מהגלויות הנוראות שבני ישראל עברו (ולגבי זמנו ההיסטורי של הנביא הושע – שבני ישראל עברו ויעברו) בגלויות ארצות הפזורה בכל רחבי תבל.
אבל מסיים הנביא בהבטחת הגאולה הנפלאה, שאנו זוכים לראותה יום יום, שעה שעה, כאן בארצנו הטובה והקדושה. וכך לשון הנביא "לכן הנני (הקב"ה) מפתיה (את בני ישראל) והולכתיה המדבר ודברתי על לבה" "ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקווה – וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים". רש"י מבאר כרמיה – מנהיגיה ופרנסיה, שיהיו לבני ישראל מנהיגים ופרנסים טובים, (כמו היום זקני וצדיקי הדור) ואז בני ישראל יצאו מעמק עכור שזה עומק הגלות אל תהליך של גאולה, וכמו פתח של תקווה שנפתח לאט ובטוח עד שנפתח כולו, עד שלימות כל הגאולה.
וזה כוונת הנביא – שבני ישראל יזכו בגאולה האחרונה להתחדשות וטהרה כמו שזכו בזמן יציאת מצרים. וכמשל, לאישה שהתבגרה ובלתה ועברה תהליך של התחדשות ונהייתה כנערה צעירה. וכך בני ישראל "וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים", – כמו שהיה בזמן יציאת מצרים על ידי הנהגתם של משה אהרן ומרים.
ואז ההמשך "והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי". כוונת הנביא שהקשר של בני ישראל אל ה' יתברך לא יהיה בגדר 'בעלי' לשון 'בעלות', משל האישה (עם ישראל) היא כפויה ושבויה, אלא 'אישי' שהאישה שייכת לבעלה (הקב"ה), אבל מתוך אהבה, שמחה, בחירה ורצון.
כשאנו רואים את כל הסבל שבני ישראל (עברו) עוברים בכל הגלויות, אנו שואלים את עצמנו למה כל זה נגזר עלינו, והאם אי אפשר היה שיהיה אחרת. התשובה היא שכל הפיזור בין האומות הוא כדי שבני ישראל יפיצו בכל רחבי תבל את האמונה באל אחד, ויביאו את העולם לשלימות תיקונו, על ידי שהעולם יהיה עולם טוב יותר – על פי יסודות החינוך של התורה הקדושה והטובה.
וזה כוונת המשורר הנעלה רבי ישראל נג'ארה זי"ע בשירו הנפלא "יעלה יעלה בואי לגני". בבית הרביעי של הפיוט אנו רואים שבני ישראל שואלים את הקב"ה "רעי דודי נפשי פדית (יציאת מצרים) ולך רעיה אותי קנית (מתן תורה), עתה לי בין עמים זרית (הפיזור בארצות הגולה) ואיך תאמר דוד אהבתני". ועונה הקב"ה לעם ישראל "איומתי (יקירתי) לטוב זריתיך (הגלות היא לטובתך) ולתהילה ולשם שריתך (כדי שתהילתי יספרו בכל קצווי תבל) כי אהבת עולם אהבתיך (כי את האומה הנבחרה ואני אוהב אותך בגלל הפצת האמונה) ראי כי ישועתך אני" (הגאולה האחרונה נקראת ישועה).
כשנסכם את הנבואה הזו אנו רואים שהנביא הושע מבטיח לבני ישראל – שתמיד לבסוף האמונה והתקווה לגאולה יגברו על כל הקשיים הגלויות והייאוש. ללא ספק את זה אנו צריכים לקחת לעצמנו, כל אחד לחייו האישיים, וכלל ישראל במובן של לאום. וממקום פנימי של אמונה ותקווה נתגבר על כל הקשיים וההתמודדויות ונהיה בקשר עם ה' יתברך מתוך התחדשות וטהרה, ונזכה לאהבה שמחה ורצון, וכך נצעד אל הגאולה השלימה. במהרה בימינו אמן.
שבת שלום