אנו רואים בסוף פרשת מטות את חלוקת ארץ הגלעד שבעבר הירדן. "ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה" "ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר" "ונובח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נובח בשמו".
הבן הראשון של מנשה (מכיר) קיבל ממשה את הגלעד. הבן השני יאיר לכד את החווה (הכפר) שליד הגלעד וקרא לה חוות יאיר, ומבאר רש"י כי לא היה לו ילדים קרא לחווה על שמו לזיכרון. נובח הלך ולכד את קנת ובנותיה וקרא לה נובח בשמו. וכל האזור הזה נמצא בעבר הירדן בממלכת סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן.
על הפסוק "ויקרא לה נובח בשמו" מבאר רש"י: ויקרא 'לה' אינו מפיק ה"א. והכוונה שיש לקרוא 'לה' בהברה רפויה, ולא בהברה מודגשת. ומביא רש"י בשם רבי משה הדרשן שקוראים כך לפי שלא נתקיים לה שם זה, והכוונה שביקש לקרוא ולא קרא, שלא נתקיים שם זה. ולכן קוראים 'לה' בהברה רפויה מלשון 'לא' – שבאמת, לא נתקיים שם זה של נובח על אזור קנת ובנותיה.
למשל, יש הלכה שאם אדם מגרש את אשתו, הוא צריך לכתוב את הגט לשם אותה האישה שנאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה", ההדגשה היא "וכתב לה", 'לה' – הכוונה 'לשמה' – לשם 'אותה האישה'. ובאמת זה קריאה מודגשת וכתב 'לה' בהדגשה. וכנ"ל לגבי גט של שחרורי עבדים. ולמדו מהפסוק הזה חכמי המשנה והגמרא הרבה הלכות. וכאן אנו קוראים "ויקרא לה נובח בשמו" בלי הדגשה כי באמת ביקש לקרוא ולא קרא, שהרי לא נתקיימה בידו. נמצא שנובח רצה מקום של כבוד כאן בעולם הזה, אבל לא נתקיימה בידו.
כבר נשאלה שאלה בישראל: איך ייתכן שזכה בלק שיהיה על שמו פרשה (חשובה) בתורה, והרי הוא רצה לקלל את ישראל, ועוד שרצה להחטיא את בני ישראל בבנות מדין. לענ"ד אפשר עוד להמשיך ולשאול – למה אין שום פרשה בתורה על שמו של משה רבנו עליו השלום, וכי הוא לא ראוי לכך.
נלע"ד לבאר כך: שבאמת אין על זה שום תירוץ, והאמת לא נקראת על שמו של משה פרשה בתורה כי הוא לא רצה בכך, ואילו בלק שכן רצה שייכתב בספר תולדות הימים של העולם בכלל, ושל ובני ישראל בפרט, כן זכה שיהיה פרשה על שמו – שהרי במציאות הוא חלק מההיסטוריה של בני ישראל.
אנו יודעים שלצדיקי האמת אין מקום בעולם הזה. המקום היחיד שיש להם הוא בעולם האמת הרוחני והטוב, אבל מקום גשמי כאן בעולם הזה אין להם. ובאמת, הם עצמם אינם רוצים שיהיה להם. ללא ספק, אדם רוחני, טהור, וטוב – יודע ש"אין שלטון ביום המוות", ואין שום ערך לכבוד ולמקום גשמי כאן בעולם הזה, ולכן אינם קוראים על שם עצמם שום דבר כאן בעולם הזה הגשמי והחולף (רק חיי האדם חולפים, לא העולם עצמו), ואין להם שום בקשה מבני האדם הנשארים עלי אדמות.
משה רבנו התפלל לפני ה' יתברך שימחל לעם ישראל "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". לעצמו הוא לא היה צריך מקום של כבוד או פרשה בתורה כאן בעולם הזה. וכיוון שכך התקיימה רצונו ואין פרשה בתורה על שמו. הרמב"ם מבאר שמשה רבנו הוא עצמו – סופר הכותב את התורה. והכוונה כמו היום סופר סת"ם יושב וכותב ספר תורה, כך משה רבנו עצמו הוא 'סופר הכותב את התורה'.
אבל הנביא מלאכי (יש דעה בחז"ל שהוא עזרא הסופר שעלה מבבל) מסיים את כל ספרי הנביאים – בסיום ספרו "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו על כל ישראל חוקים ומשפטים". והכוונה שלאחר הרבה שנים (כמעט אלף שנה) מלאכי שהוא אחרון הנביאים קורא לעם ישראל ומבקש בשם ה' יתברך "זכרו תורת משה עבדי", ומשמע שהקב"ה בכבודו ובעצמו קורא לתורה הקדושה "תורת משה עבדי" ומבקש מאיתנו – בני ישראל לזכור את התורה. זכינו וראינו בעינינו את רשכבה"ג מרן ראש הישיבה רבי אהרן יהודה לייב שטינמן זצוק"ל שציווה לפני פטירתו שלא יקראו לשום דבר ציבורי על שמו. זה לא רק שהוא לא החזיק טובה לעצמו, אלא הוא פשוט לא החשיב את המושגים הללו של קריאת שם כבוד כאן בעולם הזה. ולכן צוואתו הייתה רק לקרא משניות לעילוי נשמתו. וכן מצאנו אצל מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל שביקש בצוואתו מי שיכול לעשות לו טובה – לחשוב מחשבת מוסר לעילוי נשמתו, ולא חלילה כבוד גשמי וכדו'.
מי ייתן ונזכה ללכת בדרכו של משה רבנו מוסר התורה.
שבת שלום