הפרשה פותחת בהדגשת יום מסוים 'יום השמיני'. למעשה אין יום כזה במשך ימי השבוע, אלא רק במשך ימי החודש, או ביום מסוים ביחס לעניין מסוים, שיש בו מצוות ימי ספירה.
כבר בגמרא למדו שהשמיני זה כמו יום ברית המילה שהוא ביום השמיני. ויש עוד כמה הלכות מפורסמות בזה, למשל בכבש הנולד יש הלכה מפורשת בתורה "שבעת ימים יהיה תחת אמו וביום השמיני ירצה לקורבן", ומשמע שבמשך שבעת ימי חייו הראשונים אסור שהכבש הנולד יהיה קורבן, והוא חייב להיות תחת אמו.
גם במועדים אנו יודעים שכל חג הוא שבעה ימים כגון ימי חג הפסח, וכן ימי חג הסוכות הם שבעה ימים, ואילו היום השמיני נקרא שמיני עצרת, ולמדו חכמים "שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא", והכוונה שזה חג נפרד לגמרי ולכן יש בו הלל חדש, שיר חדש, ויש בו גם קורבן חדש וכדו'.
חכמי המחשבה מסבירים בזה ש'שבעה ימים' הכוונה לעולם הטבע שבתוך העולם הזה, ואילו 'היום השמיני' מבטא את העולם שמעבר לעולם הזה, והוא עולם חיי הנצח. למשל לעניין שמיני עצרת – אנו יודעים שיש במשך שבעת ימי חג הסוכות שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. ללא ספק הכוונה שכל באי עולם שמחים להיות קרובים אל ה' יתברך, ולכן אנו היהודים מביאים שבעים פרים לבית המקדש שנאמר עליו "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", אבל ביום האחרון מביאים רק פר אחד לקורבן – כנגד עם ישראל בלבד, כי זה מבטא את הקרבת אלוהים המיוחדת והנעלה שיש רק לבני ישראל בבית המקדש. ועיקר הסיבה שבני ישראל זוכים לקרבה זו, היא בגלל שהם מכוונים גם את חייהם הגשמיים (כגון אכילה וחיי אישות) כדי לזכות ולהגיע לחיי עולם הנצח.
וכן לגבי ברית המילה, הסיבה שמצוותה ביום השמיני – כיוון שהיא כנגד המחויבות של האדם היהודי לחיות את חייו האישיים לפי דיני התורה, על פי הלכות הקדושה והטהרה. ובאמת, אדם שזוכה לחיות כך אז הוא מכוון את עיקר חייו לצורך הזכות להגיע לעולם הנצח. ואילו אדם שחי את חייו האישיים בצורה מופקרת (כמו אכול ושתה כי מחר נמות) ולא לפי דיני הקדושה והטהרה – נמצא שהוא חי את חייו האישיים רק כנגד טבע העולם הזה, צרכיו, רצונותיו ותו לא, ואין לו שייכות וחיבור אל עולם הנצח.
אחרי הפתיחה הנפלאה הזו, בהמשך הפרשה אנו לומדים את הדרך להיטהר ולהגיע לעולם הנצח. ולכן הפרשה מביאה את המצוות של דיני טהרת הכלים, המקוואות והמעיינות, ואת דיני המאכלות האסורות והמותרות, כאשר כל ההלכות הללו מסבירים ומוליכים את האדם בדרך להיטהר, להזדכך, ולהגיע לחיי עולם הנצח.
הרמב"ם בספרו על דיני קדושה כולל את דיני קדושת חיי האישות שבין הבעל והאישה, (ואת פסולי החיתון וכדו'.) וכן את דיני המאכלות האסורות. במפורש לומדים שכל מה שנוגע או\ו נכנס לגוף האדם יש בו כדי להשפיע על האדם – על גופו וגווייתו ממש את חלות דין טומאת הגוף. ואם אדם נטמא הדרך לצאת מטומאת הגוף זה על ידי דיני הטהרה. ולכן בפרשה הזו אנו גם לומדים את הדרך לצאת מהטומאה ולהיטהר כגון טבילה בבור, או במקווה, והכל רק במחובר בקרקע עולם, וכמובן במעיין – שמלבד מה שמי המעיין הם מים טהורים, המעיין עצמו חלק מקרקע עולם, וזה ממש חלק ממעשה בראשית, כי אין בו צד תפיסת מעשה ידי אדם אלא כולו בידי שמים, ולכן המעיין הוא המטהר הגדול ביותר.
כשנסכם את כל האמור אנו רואים בעינינו: נכון שאנו חיים בעולם גשמי, אבל אנו צריכים לכוון את עצמנו ומעשינו, ואפילו (ואולי בעיקר) את חיינו האישיים לצורך הכנה לעולם הרוחני הטהור והעליון. ולכן הביאה התורה מצוות והלכות אלו דווקא בפרשה שמתחילה 'ביום השמיני', להראות שהלכות אלו של קדושת הגוף וטהרתו – הם ההלכות העיקריות כדי לזכות להגיע לעולם הנצח.
יש להוסיף שמלבד מה שהלכות אלו מלמדות אותנו את דיני טומאת הגוף ודרך טהרתו, הלכות אלו מלמדות אותנו את הדרך להגיע לנקיות ולטהרת הדעת, ושעל ידי טהרת הדעת ונקיות המידות האנושיות – אנו מבטיחים לעצמנו – שאנו עצמנו נוכל לחיות בעולם יותר טוב, יותר מוגן ובטוח, יותר טהור. וכך כל דור ודור יהיה טוב יותר מהדור שהיה לפני כן. ועל ידי צמצום כוחות הרוע והטומאות הקשות, והגברת הקדושה וחיי הטהרה – נזכה לתקן עולם במלכות שדי. במהרה בימינו, אמן.