בפרשה ובהפטרה אנו לומדים על החשיבות שיש לבני ישראל. ההדגשה היא שהחשיבות היא לא רק לעם ישראל במובן של 'עם', 'ציבור', אלא החשיבות היא לכל יחיד ויחיד מעם ישראל בפני עצמו.
כך פותחת הפרשה "וידבר ה' אל משה" וכו' "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם" רש"י מבאר: מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה – כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן, לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באיר מנאם. והמניין יהיה לגולגולתם, והכוונה על ידי שקלים בקע לגולגולת.
כשמתבוננים במהות החשיבות של כל יחיד ויחיד, ההבנה היא שהחשיבות כלפי הקב"ה. כל יחיד ויחיד ראוי להשגחה אלוהית, שהיא תוצאה שהוא חי את חייו לפני ה' יתברך ומכוון את מעשיו רק אליו, ואך ורק לו הוא חייב דין וחשבון, ולא כלפי אף בן אנוש אחר – שהרי אך ורק ממנו הוא מושגח. ולכן, כל יחיד ויחיד ראוי להגיע לקרבת ה' בדעתו וברגשותיו, וכל יחיד ויחיד ראוי שיהיה לו מקום תחת השמש – חלקת גן עדן בזה העולם, ומקום בעולם העליון – חלקת אלוהים בהשגתו ברוחניות ובדעת.
ומזה אנו לומדים שגם אנו בני האדם מצווים להחשיב כל אדם ואדם הנברא בצלם אלוהים – כאדם יחיד בפי עצמו. וממילא, הוא ראוי למקום פרטי בלי להיכנס לחייו האישיים, ובוודאי שלא להתבונן בו במבט שיפוטי וכדו' ובוודאי שאסור לחייב, להכריח, ולכפות אדם נגד רצונו ודעתו.
גם כשמתבוננים בהפטרה שעוסקת בהתרבות של בני ישראל והמיוחדות שלהם כלפי בורא עולם, פותח הנביא בכמות הגדולה של בני ישראל, ומסיים במיוחדות שיש לכל יחיד ויחיד כלפי בורא עולם. וכל לשון הנביא הושע "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי", אפשר לראות בפשטות שיש כאן הדגשה על כמות גדולה מאוד של בני ישראל. ומסיים הנביא בקשר המיוחד שיש לבני ישראל מול בורא עולם – לכל יחיד ויחיד קשר כעין חתן וכלה "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים" "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'".
לכאורה אפשר לשאול איך יתכן שכל כך הרבה בני אדם יהיו בעם ישראל, בהדגשת הכמות כמו חול הים – כמות שאינה נספרת, וכל אחד ואחד ירגיש שיש לו קשר פרטי ומיוחד עם בורא עולם, כעין קשר אישי, וכמו חתן וכלה. (לגבי בורא עולם אין כאן שאלה – שהרי הוא יתברך בורא העולם כל יכול, ואין הקשר המיוחד של בורא עולם עם ראובן מפריע לקשר המיוחד שלו עם שמעון, וממילא אין התחלה של שאלה).
אבל אנו בני האדם צריכים להבין איך למעשה אנו נרגיש כך. באמת, אין לנו תשובה לזה. אבל ההבנה הנכונה היא שהרגשת הפרטיות שכל אחד ואחד חייב לסגל לעצמו, והחינוך העצמי שלו כלפי עצמו שהוא חי את חייו אך ורק מול בורא עולם, רק ממנו הוא מושגח, ורק לו הוא חייב דין וחשבון תוך הכרת המורכבות שבו, והדגשת המיוחדות שלו. ובמקביל, ההכרה של האחד כלפי האחר שגם הוא – האחר בן אדם פרטי, החי את חייו מול בורא עולם מתוך בחירה ורצון, ואין לאחד להיכנס לחייו של האחר – לשפוט, להפריע ולהזיק, היא האפשרות היחידה שכך אנו נרגיש הן כלפי עצמנו והן כלפי זולתנו.
אפשר להתבונן בלשון הנביא שמדגיש את הקשר המיוחד בין בורא עולם לכל יחיד ויחיד מבני ישראל בקשר של 'וארשתיך', קשר של קדושה ומחויבות. במובן של 'הזמן' זה 'לי לעולם' – קשר שאין לו סוף, ושלא שייך לנתקו. ובמובן של יסוד הקשר ומהותו זה המידות הנפלאות 'צדק ומשפט', במובן הסדר המחייב. ו'חסד ורחמים' במובן הדואג והאוהב.
וכך מתוך קשר נפלא כזה, שיש לאדם היחיד מול בורא עולם, ומולו יתברך בלבד, קשר של מחויבות כמו צדק ומשפט, וקשר של דאגה ואהבה כמו 'חסד ורחמים' אדם יכול להתבונן בבריאה הנפלאה וללמוד את חכמת הטבע והתורה, ולהגיע לקשר אמיתי וניצחי – קרוב ואוהב עם בורא עולם, ולעסוק בידיעת חוכמתו יתברך ולהדמות אליו בדרכיו, וכמו שמסיים הנביא את הפרק "וידעת את ה'".
ה' יזכנו – שבת שלום.