מבחינת הסדר ההיסטורי של זמן בני ישראל במדבר, ועד סוף הזמן הזה – כאן בספר דברים, (הכניסה לארץ הטובה מובאת בספר יהושוע), משה נמצא ממש בסוף ימיו, ולכן הוא מלמד את בני ישראל את מוסר התורה וחוכמתה, כדי שיחזיקו מעמד לאורך ימים ושנים טובים.
אחת היסודות האנושיות בכלל, והיהודיות בפרט – זה הכרת הטוב. להודות על מה שיש, להכיר טובה למי שנתן, ולשמוח במה שכן יש, ובלי להסתכל על מה שאין. משה מפרט לבני ישראל את המשמעות של הכניסה לארץ הטובה "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" "ארץ חטה ושעורה וגפן תאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
נשתדל להבין מה קיבלנו מה' יתברך, ועל מה אנו צריכים להודות לו. משה פותח את דבריו ומדגיש "כי ה' אלהיך מביאך", הקב"ה לא רק מביא את כל ישראל במובן של 'ציבור' 'עם', אלא 'מביאך' – מלשון יחיד, כל אחד ואחת בפני עצמו. 'אל ארץ טובה', וכשנשאל את עצמנו מה המשמעות של ארץ טובה, משה מסביר ומפרט מה כלול במושג הזה, ושלא נאמר על אף ארץ אחרת על פני רחבי תבל.
ההסבר הראשוני הוא "ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר". להערכתי משה מתכוון כך: כיוון שהייסוד היהודי והמרכזי שיש רק בתורתנו, ולא בשום דת אחרת זה מושגי הטומאה והטהרה (נידה, והנוגע בה. נוגע בשרצים מסוימים. וכן מי שנגע במת או שהיה באוהל המת. וכן מיני צרעות אדם ונגעי בתים ובגדים וכדו') ושהרמב"ם מסביר בסוף הלכות מקוואות שכל ההלכות הללו הם גזירת הכתוב, ושאין דעתו של אדם מכרעת בהם, אלא כולם – מייסודם הם גזירת האל וחוכמתו.
המציאות של טומאה יוצרת הרגשה טבעית של מרחק. והטהרה יוצרת הרגשה טבעית של קירבה בחזרה. זה נכון במובן המעשי בין אדם לזולתו. וגם במובן התודעתי זה שייך בין האדם לבוראו. משה מדגיש לנו שיש בארץ הטובה את כל האפשרויות להיטהר ולהתקרב בחזרה אל ה' יתברך. ההדגשה היא 'ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר", וכידוע ללומדי סדר טהרות – נחלים ומעיינות הם המטהרים ביותר, ומטהרים מכל טומאות האדם, האיש והאישה. (בטומאה שלא שייך טהרה במעיין, הדין הוא שבירה או שריפה. וזה שייך רק בנגעי בגדים או בתים, וכעין זה מצוות פרה אדומה לטהר את הנטמא טומאת מת).
בהמשך התורה מפרטת את מיני הדגן החשובים – חיטה ושעורה (כוסמין זה מין חיטה, שיפון ושיבולת שועל זה מין שעורה). ואת מיני הפירות החשובים – גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. כיוון שכך שיש בארץ – מגידולי הארץ שפע של אוכל טוב ולחם, ולא חסר כלום לצורך אכילת האדם ובריאותו. "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" הכוונה לאוצרות הטבע לצורך בניין הבתים שצריך הרבה אבן וברזל, וכל שאר צורכי האדם לצורך זה הכל כלול באוצרות הטבע שיש בארץ.
והסיום של כל פירוט השפע האלהי הזה הנמצא בארץ הטובה כך: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". ההדגשה היא שאדם לא צריך לקבל את הכל כדי להודות לה' יתברך, אלא 'ואכלת – ושבעת', אכילה שיש בה שביעה, אכילה – כדי צורך האדם, ותו לא.
ייתכן וכאן משה מלמד אותנו כך: הקב"ה נותן לנו את הכל. נותן לנו להיות קרובים אליו בתודעתנו וברגשותינו וללא מתווכים, וגם אם נוצר איזה מרחק, (מרצוננו ובחירתנו או ממציאות מחויבת קיימת) יש לנו דרך חזרה להתקרב אליו, להיטהר לפניו – ולקבל ממנו יתברך את הכל. זה כולל את כל מיני האוכל מגידולי האדמה, וגם שאר אוצרות הטבע כדי שנשתמש בהם לצורכנו כגון בניין בתים וכדו'.
אבל, מדגיש משה 'ואכלת – ושבעת', האדם צריך לאכול כדי לשבוע. כדי צורך החיים והכרח שמירת הבריאות להיות שבע ורגוע, ולא כדי לבלוע את הכל, הרבה יותר מכדי צורכי החיים. ובאמת, אם אדם חי בהרגשה של לאכול, להנות ולקבל כמה שיותר, התוצאה היא נזק נפשי – הוא תמיד נמצא בתודעה של כיבוש ושליטה, והוא אף פעם לא שבע, מסופק ורגוע. גם שלמה כתב בחוכמתו "צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר". וזה חכמה והדרכה נפלאה שמשה מלמד אותנו בסוף ימיו, ממש רגע לפני הכניסה אל הארץ הטובה. הלוואי ונזכה לחיות בכזה תודעה נכונה ובריאה, ולהיות קרוב וטהור לפני ה' יתברך.
שבת שלום.