בפרשה אנו מוצאים לקראת סוף הארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר (וכמעט מתו כבר כל דור המדבר מבן עשרים עד שישים), לאחר פטירתה של מרים ולפני פטירתו של אהרן – את ציוויו של הקב"ה למשה רבנו שידבר אל הסלע כדי שיצאו ממנו מים. כך לשון הפסוק "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם, והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם" (פסוק ח'), ובהמשך "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם" (פסוק יא').
אנו יודעים שהתורה מביאה שהקב"ה הקפיד על משה, וכך לשון הפסוק הבא "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל – לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". ומיד בהמשך הפרשה אנו מוצאים את פטירתו של אהרן.
נאמרו ברבותינו המפרשים הרבה הבנות בזה, וכשאני (י,מ) מתכלל את הנושא נראה להבין כך: קודם מתן תורה בפרשת בשלח (בתחילת הארבעים שנה) אנו כן מצאנו שהקב"ה מצווה את משה להכות את הסלע כדי שיצאו ממנו מים, ואילו כאן בפרשתנו פרשת מטות הקב"ה ציווה את משה לדבר ולא להכות.
אין לנו הבנה במשה רבנו עליו השלום גדול הנביאים ומוסר התורה. איננו יודעים למה הוא היכה את הסלע ולא דיבר אליו. אלמלי מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. אבל אחרי שהתורה מציינת שהקב"ה אומר לו ולאהרן "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" והעונש הוא "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" אנו חייבים להבין מה כתוב כאן.
כשהנביא מיכה מפרט את דיבורו של הקב"ה לבני ישראל אומר הנביא "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי" "כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן מרים" (פרק ו' פסוקים ג' ד'). במפורש מציין הנביא שמרים הייתה נביאה גדולה ביותר ושותפה לאחיה משה ואהרן בכל תהליך גאולת ישראל. זה גם מפורט הרבה בפרשות שמות, בשלח ועוד. גם בזוהר הקדוש (המובא בחוק לישראל על הפרשה יום שלישי) נקראת מרים הנביאה מרכבה למלכות.
כאן בפרשת חוקת לאחר פטירתה של מרים הפסיק לבני ישראל הבאר, שהרי הבאר הייתה בזכותה של מרים הנביאה. אז בכו בני ישראל למשה ואהרן כדי לקבל מים לשתייה, ובני ישראל ביקשו מים בתרעומת והתלוננו וכו'.
בהבנת ההבדל שבין הכאה אל הסלע או הדיבור אליו – ייתכן לומר כך: שכשהקב"ה מבקש ממשה רבנו להכות את הסלע, וכמו בפרשת בשלח הכוונה שמשה רבנו ידריך את העם ויחנך אותו בדרך שיש בה גם מימד של חיוב כפייה וכדו'. וכשהקב"ה מבקש ממשה רבנו לדבר אל הסלע, וכמו בפרשתנו, ייתכן לומר – שמשה רבנו יחנך, וידריך את העם בדרך שיש בה פחות צד של כפייה, ויותר מימד של הדרכה, חינוך והסברה.
למעשה, בכל חינוך והדרכה יש את שני המימדים הללו. אבל ברמת המינון והמדידה של כל אחד מהגישות הללו – המחנך צריך למוד בדעתו היכן צריך להפעיל סמכות, כוח ומחויבות, והיכן צריך לדבר אל הדעת – לחנך, להסביר לכוון ולהדריך.
כאן אחרי קרוב לארבעים שנה שבני ישראל במדבר, זוכים לראות כל הזמן את משה אהרן ומרים, מקבלים מהם חכמה ודעת. בזהירות, ובעדינות המתבקשת ייתכן לומר – שהיה בהם דרגה מסוימת של דעת, והיה אולי מן הראוי לחנך ולהדריך אותם קצת יותר בחינוך הסברה ודעת, וקצת פחות בדרך חיוב וכפייה. וזה הבנת המעשה עם הסלע, ובזה טעו משה ואהרן.
אפשר לראות שזמן מעשה הכאת הסלע – היה בדיוק בין פטירתה של מרים לפטירתו של אהרן. אנו יודעים על מעלתה העצומה של מרים בכל תהליך גאולת ישראל. בנוסף אנו יודעים שנא' על חוה אשת אדם הראשון "ויבן את הצלע" ודרשו חכמים "בינה יתרה ניתנה לנשים". בזהירות ובעדינות ייתכן לומר שבשלב הזה – לאחר פטירתה של מרים, בהנהגת משה ואהרן היה חסר את 'הבינה יתרה' שהייתה לה למרים, ולכן טעו והיכו את הסלע ונענשו ולא זכו להיכנס אל הארץ הטובה.
עוד נראה לומר שאין זה בגדר עונש, אלא בגדר תוצאת המעשה. ארץ ישראל היא ארץ טובה וטהורה – ארץ החכמה והדעת. אין חוכמה ואין תורה – כתורת וחוכמת ארץ ישראל. ממילא כשבזה טעו משה ואהרן, ממילא הם לא זכו להיכנס בעצמם ולא להכניס את בני ישראל אל הארץ הטובה.
מי ייתן ונזכה כל אחד מאיתנו להבין את זולתנו וילדנו, ואז נדע איך להתנהג אליהם ולהדריכם בדרך נכונה.
שבת שלום