לאחר שלמדנו בפרשה הקודמת – פרשת צו את מצוות הקורבנות, קדושתם ומקום שחיטתן וכדו', אנו מתחילים ללמוד את דיני טהרת הכלים, המקוואות והמעיינות, ומאכלות המותרות והאסורות, וששייך בהם הלכות מפורשות לגבי טומאת גוויית הגוף וטהרתו.
גם כשחז"ל מלמדים אותנו שיש שישה סדרי משנה, הסדר הוא קודם סדר קודשים שמפרט את הלכות הקורבנות, ואחרי זה סדר טהרות. וכך למדנו בגמרא: אמר ריש לקיש: מה שכתוב בישעיה "והיה – אמונת, עיתך, חוסן, ישועות, חכמת – ודעת" (פרק לג' פסוק ו'), הכוונה לשישה סדרי משנה. והסדר כך: אמונת זה סדר זרעים. עיתך זה סדר מועד. חוסן זה סדר נשים. ישועות זה סדר נזיקים (דיני ממונות וכדו'). חכמת זה סדר קודשים. ודעת זה סדר טהרות. (שבת דף לא' א'). רש"י מבאר שדעת עדיף על חכמה. כהמשך לדבריו אנו לומדים שסדר טהרות שנקרא דעת, עדיף על סדר קודשים שנקרא חכמה.
נשתדל להבין – גם ברמה הרעיונית, וגם ברמה המעשית למה חכמים אמרו את הייסוד שדעת עדיף על חכמה, ולכן סדר טהרות עדיף על סדר קודשים. אביהם של ישראל רבנו הגדול זקן חכמי התורה שליט"א תמיד אומר שענייני סדר קודשים שייך בעיקר לשבט הכוהנים (או לישראל הבא להקריב קורבן וכדו') אבל אינו שייך כל כך לכל כלל ישראל, ואילו סדר טהרות שייך לכל כלל ישראל ללא יוצא מן הכלל. ועוד שסדר קודשים שייך בעיקר במקדש ובירושלים, ואילו סדר טהרות שייך בכל ארץ ישראל, ויש גם הלכות (כגון טהרת אישה לבעלה) ששייכות אפילו בחוץ לארץ.
ברמה הרעיונית יש הרבה סודות ויסודות חינוכיות, אבל נשתדל להבין עד כמה שאנו כן מצליחים להבין ולהשיג. פעם התבוננתי בדבר וחשבתי לומר רעיון והוא כך: סדר טהרות מלמד אותנו את מידת הנקיות. נקיות מלהזיק, נקיות מכעס וגאווה, נקיות במידות. ואילו סדר קודשים (דיני קורבנות) מלמד אותנו הוספה. כגון הוספה בקדושה, הוספה בעבודת ה', וכן הוספה בכל מה שניתן להוסיף. אבל לא תמיד כלול בה מידת הנקיות. (פעם אמרתי את זה לפני הרב שליט"א והסכים לזה).
בעומק ההבנה אנו מבינים שסדר קודשים יש בו יותר דינים שחל בהם יסוד ההתפשטות שמקורו ממידת האש, ואילו סדר טהרות יש בו יותר דינים שיש בהם את יסוד ההצטמצמות שמקורו ממידת המים. למשל, ממידת האש יש את מידת הכעס והגאווה, שהם כתוצאה מהתרחבות והתפשטות. ואילו ממידת המים יש יותר את מידת הצניעות והענווה, שהם תוצאה של צניעות והצטמצמות.
גם כשאנו מתבוננים בהיסטוריה של עם ישראל בתקופת חכמי המשנה, ישוב הארץ, המקדש – בניינו וחורבנו, ואנו מבינים על מה נחרב בית מקדשנו, נוטל כבוד מבית חיינו, וגלינו מארצנו והתפזרנו לבין האומות – אנו רואים במפורש ששבט הכוהנים היו עוסקים הרבה בדיני המקדש, וכולם היו רוצים להקריב ולקבל חלק בבית המקדש, וגם בשחיטת הקורבנות והאכילה שיש לכוהנים ולמשפחתם. וכתוצאה מכל זה הגיעו עד כדי מריבות ושנאת חינם והלשנה לרומאים אלו על אלו, עד שהרומאים החריבו את ביתנו וכו' (על פי הגמרא במסכת יומא דף ט', ומסכת פסחים דף נז').
נמצא שיותר עסקו בסדר קודשים שנקרא חכמה, ופחות עסקו בסדר טהרות שנקרא דעת. וההתעסקות היתרה בסדר קודשים הביאה למצב שלפעמים אפילו מתוך רצון טוב וכדו', הגיעו להידרדר בקנאה שנאה ותחרות עד שהגיעו לחורבן ביהמ"ק. כהמשך לזה אנו מבינים שאנו חייבים לעסוק יותר בדיני סדר טהרות, ולהתמקד בזה הרבה גם במובן ההלכתי, וגם, ובעיקר במובן הרעיוני.
בנביא ישעיה (פרק יא') שמדבר על ההבטחה שהבניין השלישי שייבנה על ידי מלך המשיח – יהיה בניין קבוע ולא ייחרב לעולם, מדגיש הנביא "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי" והטעם "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". לאור הדברים שהזכרנו אנו מבינים שהמושג "דעה את ה'" הכוונה במובן ההלכתי לדיני סדר טהרות, ובמובן הרעיוני לתורת המחשבה והדעת שמטהרת את בני האדם להיות מסודרים במידות ישרות ומתוקנים במידות טובות וטהורות. ללא ספק, כאשר עיקר הלימוד של בני ישראל, ובמיוחד של עמלי התורה יהיה בסדר זה – ממילא בני האדם יהיו טובים יותר, אחראים יותר, ותרנים יותר, טהורים יותר. ובאמת רק כך כולנו נהייה רצויים לפני ה' יתברך במעשנו, מידותינו, מחשבתנו, ודעתנו. וכך כולם יעסקו בחכמה האלוהית שהקב"ה הטביע בתוך טבע הבריאה. וזה כוונת הנביא "כי מלאה הארץ דעה את ה'".
במהרה בימינו אמן.