פעמיים בתורה משה מזכיר לנו את מעמד הר סיני, מתן תורה ועשרת הדברות. פעם אחת בפרשתנו – יתרו, ופעם שניה בספר דברים הנקרא משנה תורה בפרשת ואתחנן. בפרשתנו מעמד הר סיני, מתן תורה ועשרת הדברות מוזכרים על הסדר ההיסטורי של אירועי הזמן, ובספר דברים במשנה תורה כאשר משה בחודש האחרון לחייו עלי אדמות – חוזר לבני ישראל על עיקרי התורה. אבל יש הבדל יסודי ומהותי בין הלוחות הראשונות שבפרשתנו, לבין הלוחות השניות שבפרשת ואתחנן.
ידוע שמצוות כיבוד אב ואם היא מהמצוות החשובות שבתורה, עד כדי שמשה רבנו מזכיר אותה כבר בלוחות הברית. ובמצווה זו מובטח לנו אריכות ימים. חז"ל כבר דיברו האם מדובר על אריכות ימים בעולם הזה, או הבטחה לעולם הבא לחיי הנצח בעולם הבא שכולו ארוך וכולו טוב. והכריעו חז"ל שמדובר בעיקר על אריכות ימים בעולם הבא שכולו ארוך ואין בו הפסק, וכולו טהור וטוב.
בלוחות ראשונות נא' "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך". ואילו בלוחות השניות המובאת בפרשת ואתחנן יש הבטחה נוספת "כבד את אביך ואת אמך כאשר ציוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך". כשמתבוננים בהבדל הפסוקים אנו רואים שלגבי הלוחות הראשונות לא מוזכרת הבטחת הטובה, ואילו בלוחות השניות כן מוזכרת הבטחת הטובה. ובאמת, חוץ מהבדל זה – אנו לא יודעים על הבדל יסודי ומהותי בין הלוחות הראשונות לבין הלוחות השניות.
הגמרא (בבא קמא דף נה') עונה על השאלה הזו כיוון שלוחות הראשונות עתידות להישבר, לכן לא מוזכר בהם המילה טוב. ומוסיפה הגמרא לבאר 'חס ושלום פסקה טובה לישראל'. בהבנת הדברים הכוונה שבוודאי היה מן הראוי לכתוב גם בלוחות הראשונות את המילה טוב, ולא רק בלוחות השניות. אבל כיוון שעתידים להישבר כי היה קשה לעם ישראל לשמור על מדרגתם הגבוהה, ולכן חטאו בעגל, ממילא אי אפשר לכתוב את ההבטחה 'למען ייטב לך' בלוחות הראשונות.
את היסוד של חז"ל 'חס ושלום פסקה טובה מישראל' אפשר להבין על פי הרמב"ם. ידוע שהקב"ה הראה למשה את טובו, ומשה כשהבין את טוב ה' כתב את התורה. וזה הכוונה "ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם". וכל טובו הכוונה את כל סדר מעשה בראשית. וכידוע, הפרק הראשון של מעשה בראשית מסתיים בפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", נמצא שהפסוק האחרון (לא') במעשה בראשית נאמר שכל הבריאה 'הנה טוב מאוד' ושהקב"ה הראה למשה את 'כל טובו', ולדברנו הכוונה לכל סדר הבריאה והתקשרות הנמצאים זה עם זה, ומשה רבנו הבין והשיג בדעתו את כל סדר הבריאה והתקשרותה, ומהבנה וידיעה זו הוא עצמו כתב את התורה.
וזה כוונת הנביא האחרון מלאכי "זכרו תורת משה עבדי אשר ציותי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים". שהתורה נקראת תורת משה מצד שהוא סופר הכותב את התורה, ושהקב"ה הראה לו למשה את כל טובו, נמצא שהוא ציווה אותו לכתוב וללמד את כל ישראל את התורה. ובאמת זה סיום הנביא מלאכי בשלושת הפסוקים האחרונים בספרו, ושבהם הוא חותם את ספרי הנביאים.
לאור האמור אנו מבינים – שכל התורה כולה כי רצה הבורא יתברך להטיב עם כל הנבראים כולם. ולכן כתב משה את התורה, כי הבין והשיג את ידיעת הטוב האמיתי, ואת הדרך לשמור על הבריאה כולה ביופייה, שלימותה וטובתה. ממילא אי אפשר לכתוב בלוחות הראשונות שעתידים להישבר את המילה טוב, כי אין מציאות להפסקת הטוב מהבורא יתברך – שהרי זה כל תכלית הבריאה. ולכן ההבנה היא שלוחות הראשונות מבטאות את אמת הבורא, והתגלותו בהר סיני – ואמת התורה. וכמו שכתוב "ואמת ה' לעולם הללויה". (תהילים קיז'). אבל לוחות השניות מבטאות את תכלית נתינת התורה, ותכלית זו היא אחת – כי רצה הבורא יתברך להטיב עם הנבראים כולם. וממילא כמו שלא שייך שינוי במציאותו יתברך לא שייך שינוי בתכלית בריאתו את העולם, וכל נתינת התורה כדי לשמור על העולם ביופיו וטובו. ולכן בפרשת ואתחנן התורה חוזרת המון פעמים – גם לפני הלוחות השניות, גם בתוכן במצוות כיבוד אב ואם, וגם לאחריהן על הלשון 'למען ייטב לך' 'לטוב לך' וכדו', הכל מכוון לתכלית הבריאה שרצה הבורא יתברך להטיב עם הנבראים, ולטובה הנפלאה והנצחית הזו אין שינוי ואין הפסק, ולו לרגע. מי יתן – ונזכה להבין את טוב ה' ולחיות על פי התורה, וכך לזכות לטוב הנצחי לעולם ועד.
ה' זכנו – שבת שלום