אנו יודעים שמצד ההיסטוריה של עם ישראל – חג החנוכה הוא החג האחרון בסדר חגי ישראל. ועיקר מצוות החג שאנו נדליק את נרות החנוכה בתוך ביתנו, אבל שיהיה נראה כלפי החוץ. כידוע היוונים לפני כאלפיים מאתיים שנה נכנסו להיכל ה' בבית המקדש וטמאו את כל השמנים, וכשחיפשו הכוהנים פך שמן טהור להדלקת המנורה, הם לא מצאו כלום כי הכל היה טמא, מלבד פך שמן אחד שנשאר טהור, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ובאמת, מאז תיקנו לנו חכמינו שהיו באותו הזמן את מצוות הדלקת הנרות למשך שמונה ימים.
הרבה פירושים נאמרו על זה. כידוע העולם נברא בשבעה ימים, והיום השמיני מסמל את ימי הנצח. וזה הרעיון היסודי שמצוות ברית המילה היא ביום השמיני. וכן יום שמיני עצרת שאנו בני ישראל שמחים לפני ה' יתברך את שמחת התורה – שהיא שמחת ההתייחדות שלנו עם ה' יתברך, שאנו היהודים זכינו להיות בניו של ה' יתברך, עוסקים בתורתו, ומאירים בה את כל יושבי תבל.
כשנתבונן במהותה של מצווה זו, ייתכן להבין כך: אנו יודעים שהנביא ישעיה מתנבא על האכזבה שיש להקב"ה מעם ישראל "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" ומשמע שתכלית הבריאה היא 'תהילתי יספרו', ומשמעות 'תהילתי יספרו' הכוונה שנזכה להיות 'אור לגוים', במובן שעם ישראל יהיה מקור השראה לכל באי עולם – בתורה ובחכמה, במוסר ובדעת. אבל "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" ומשמע שעם ישראל 'החטיא' (בעדינות מסוימת) את מטרת היותו העם שנבחר על ידי בורא העולם. ואפשר לומר שזה גרם את כל סיבת החורבן שהיה בגלל שנאת חינם כמאתיים שנה לאחר תקופה זו.
למעשה, הגורם הגדול שמביא את בני האדם למצב של שנאת חינם, זה החשבת הגשמיות יתר על המידה הנכונה, וההתעסקות המרובה בה, ופחות התעסקות ברוחניות. כשמתבוננים בכל משאבי הטבע שבבריאה, נראה שהמשאבים הגשמיים כמו כסף כבוד רכוש תאוות וכדו' הם מוגבלים, כמות מסוימת בלבד. ממילא אין ברירה, ואין מציאות והיתכנות שכל אחד יקבל את כל רצונותיו ותאוותיו, ולכן כל אחד מוכרח לחנך את עצמו למידת הסתפקות במה שיש לו. אבל המשאבים הרוחניים והשכליים, מלבד מה שהם משאבים אין סופיים, הדרגה וההשגה של האחד לא מונעת מהשני שום דבר להגיע ולהשיג בשכלו ובדעתו. ולכן לא שייך מריבות – כי אין על מה לריב.
בתקופת הבית השני היה יותר מידיי התעסקות בגשמיות. וממילא הגיעו לקנאה שנאה ותחרות, ומריבות מיותרות – שפילגו והרסו את העם. שהרי מה שלא יהיה המשאבים הגשמיים הם מוגבלים ואין לכל אחד את כל רצונותיו ותאוותיו. ובאמת, לכן חרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו והתפזרנו לבין האומות בכל קצווי תבל. כהמשך לזה נראה שברור הדבר שעיקר הגאולה האחרונה תהיה על ידי התעסקות ברוחניות – בענייני יראת ה' ואהבתו, והבנת התורה ומחשבת הבריאה, וכך לכל אחד ואחד יש את מקומו האישי והפרטי בתוך עולמו הפנימי והרוחני, ומקום זה הוא נקי ופנוי אך ורק לו. וכך האדם עולה מעלה מעלה אל ה' יתברך, על ידי שמבין מקצת מן המקצת את חכמת התורה והבריאה.
אנו מובטחים בתורה, בנביאים, ובכל מדרשי חז"ל שחורבן הבית השני – זה החורבן האחרון, והגאולה הקרובה שתהיה בקרוב היא תהיה הגאולה האחרונה, השלימה והתמידית. ידוע השאלה המפורסמת: מי ערב לנו שבית המקדש שיבנה במהרה בימינו לא יחרב שוב, והרי היה לנו מקדש ראשון ונחרב בגלל עבירות חמורות, והיה לנו מקדש שני ונחרב בגלל שנאת חינם, וכמו שביארנו. ואם כן מי ערב לנו שהבית השלישי שיבנה במהרה בימינו, לא יחרב פעם נוספת בגלל עבירות קשות או שנאת חינם.
לאור האמור אפשר לומר, כיוון שהגאולה הקרובה האחרונה והשלימה תהיה מצד אור החכמה והדעת שהתפשט בכל העולם ובמיוחד בעם ישראל, לא שייך שיהיה חורבן אחריה. וכך מפורש בנביא ישעיהו "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". התרבות הדעת בעולם, והמציאות שתהיה שאומות העולם בכלל ובני ישראל בפרט – התעסקו בהבנת חכמת התורה והבריאה, יגרום לכך שלא התעסקו יתר על המידה המאוזנת והנכונה בחיים הגשמיים, וממילא לא שייך שיגיעו למריבות ולשנאת חינם, כמו שהיה בתקופת החורבן השני לפני קרוב לאלפיים שנה.
כיוון שכך ייתכן לומר שאם בני ישראל 'פספסו' את היעד והתכלית להיות 'אור לגוים', ולכן נחרב בית המקדש. אנו מצווים כדי לזכות להגיע אל היעד לתקן את עצמנו, להכשיר את ליבנו, ולשפר את מעשינו, כדי להיות סמל ומופת לכל באי עולם, ואז כן להגיע למצב שאנו 'אור לגוים'. ולכן תיקנו לנו
חכמים להדליק את הנרות בתוך הבית, והכוונה בחדרי הלב, ולהאיר בזה גם להולכים ברשות הרבים, והכוונה להאיר באור הטהור של החכמה והדעת – את כל באי עולם, ואז באמת נהיה 'אור לגוים'.
ה' יזכנו חנוכה מאיר ושמח