דוד המלך לקראת סוף ספרו מדבר על שבחה של ירושלים "שבחי ירושלים את ה' הללי אלוהיך ציון", והטעם "כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך", וההמשך "השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך" (תהילים פרק קמז'). פרק זה בגלל חשיבותו המרובה, חכמי המשנה שסידרו את סדר התפילה תיקנו לאומרו בכל יום. וזה בכלל פסוקי הזמרה שאנו משבחים את ה' יתברך כל יום בתפילת הבוקר, לפני ברכת יוצר המאורות.
כשאנו לומדים בדברי דוד המלך על שבחה של ירושלים שהיא אורו של עולם, ללא ספק זה גם בא ללמדנו איך אנו צריכים לבנות כאן את העיר הטובה והחדשה (וגם ישנה) שאנו חיים בתוכה, ומקווים ומייחלים, חושבים ומשתדלים – לבנות בה את עתידנו ומשפחתנו.
כל אדם ואדם, באשר הוא אדם, מעצם היותו אדם – הוא צורך, והוא נצרך. הוא צריך את האחרים, והאחרים צריכים לו. הוא צריך לאכול, לשתות, לנסוע, לקנות את שאר פריטי הבית כגון כלי עץ ומכשירי חשמל, וכמובן לבוש, ספרים ומשחקים וכדו'. וכדי שאדם יוכל לצרוך את צורכי חייו, הוא גם צריך לעבוד ולעשות מלאכה, להתפרנס בכבוד, ובכסף שהוא משתכר הוא גם קונה את צורכי חייו. כך הוא מתפרנס מהציבור, וכך הוא גם מפרנס את הציבור.
אם וכאשר אדם לא קונה בעיר (גם אם יש לו סיבות נכונות, כגון נוחות, או מחיר המוצר ואיכותו וכדו'), אז אומנם הוא מפרנס אנשי עיר אחרת, אבל הוא נמנע מלפרנס את תושבי עירו. יש וייתכן, כתוצאה מכך – שכמו שהוא לא מפרנס את תושבי העיר, כך גם תושבי העיר לא יפרנסו אותו.
בכל מלאכה ועבודה שיש בה פרנסה, יש במובן מסוים גם צדקה – במובן של צדק ושוויון, יושר והגינות. אדם מתפרנס מהציבור, אבל הוא גם מפרנס את הציבור. זה מה שאמר דוד המלך "צאו והתפרנסו זה מזה". כיוון שכך שייך בזה ההלכה המפורשת בתורה ומובאת בתלמוד "עניי עירך קודמים", שיש בזה את דיני הקידמה וההעדפה הראשונה (מלבד "עניי ביתך קודמים" שהכוונה כמובן לאשתו וילדיו, מהטעם הפשוט – שמלבד מה שהם קרובים אליו, הם גם תלויים בו).
בפרק הנזכר שמפורט שבחה של ירושלים "כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך", והכוונה שיש ביטחון אישי ולאומי, ואין את התופעה הקשה של נוער שמחוץ למשפחה ומסגרת החינוך, אלא כולם בתוכך – בקרבך, בתוך המשפחה ומוסדות החינוך. ההמשך זה ברכת הפרנסה והשלום "השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך", והכוונה שעל ידי שהבית מלא את צורכי המשפחה, כגון מאכל, משתה, לבוש, ושאר פריטי הבית – זוכים גם לברכת השלום הפנימי והרוגע הנפשי שבתוך הבית.
כבר מצאנו בחכמי התלמוד שאמרו 'היינו דאמרי אינשי' – כך רגילים האנשים לומר "כאשר נגמר בבית החיטים והשעורים, דופק ומגיע המחלוקת והמריבה". וסמכו את המציאות הזו לפסוק הנזכר "השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך", שהכוונה "על ידי שיש בבית את סיפוק המאכל והמשתה – שאנו שבעים ממאכל החיטים, ממילא אנו זוכים שבגבולנו – בתוך ביתנו, יהיה שלום פנימי ומשפחתי.
במציאות הקיימת כאן בעירנו החדשה, שאנו זוכים ורואים בבניינה לנגד עינינו יום יום, שעה שעה, מהיסוד ועד הטפחות – הרבה מתושבי העיר לא עובדים כאן בעיר. הם רגילים לעבודה שהייתה להם עוד לפני שבאו לגור בחריש, ולכן הם ממשיכים את עבודתם ופרנסתם כשהיה. כהמשך מובן לכך הרבה מתושבי העיר עושים את קניותיהם מחוץ לעיר לאחר שעות העבודה, וכך הם אומנם – לעצמם (ייתכן והם) צורכים יותר בזול, אבל הם מונעים פרנסה מתושבי העיר, שהם גרים כאן ועובדים כאן.
והנזק המתגלגל מכל זה הוא קשה מנשוא. גם יזמים גדולים הבאים לפתוח חברות ציבוריות ענקיות – אינם באים לפתוח בעיר, כי הם רגילים לחשוב שהעיר חריש זה רק עיר למגורים ושינה וחינוך, ואינה עיר לעבודה ותעשייה, רכישה ופרנסה. להערכתי הפשוטה מלבד מה שמשפיע על החוסן הכלכלי של כולנו, זה גם משפיע על החוסן הפנימי והמשפחתי של כל אחד ואחת מאיתנו.
בעזרת ה' יתברך, חשבתי בדעתי להציע בפני הקוראים – לבוא ולחזק את העסקים המקומיים, לקנות בהם, ואם אפשר גם לעבוד בתוך רחבי העיר. ללא ספק זה ייתן חוסן כלכלי לא רק לחנויות הקיימות, אלא לכל כלל התושבים. וכאשר האוכלוסייה תהיה חזקה מצד עצמה, ובזכות עצמה – כל העיר פה תעלה ותצליח יותר ויותר. בנוסף, כיוון שהעיר שלנו היא עיר חדשה ויפיפייה – זה יהיה מודל חינוכי, כלכלי, ומשפחתי – לכל יושבי הארץ הטובה.
בברכת ברכה והצלחה – ויישוב טוב.