כל עם ישראל שר בחג הפורים "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, תשועתם הייתה לנצח ותקוותם בכל דור ודור, ברוך מרדכי היהודי". נשתדל להבין את השיר כראוי לרגל החג.
המושג 'שושנה' מוזכר בעיקר הרבה בשיר השירים. למשל את הפסוק המפורסם "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" ביארו חכמי המוסר והמחשבה כך: לפרח השושנה יש כידוע יג' עלי כותרת והם רמז ליג' מידות הרחמים. ופשט הפסוק 'אני לדודי' האדם מתחבר לבורא יתברך, 'ודודי לי' כך הקב"ה נותן שפע לבן האדם, 'הרועה בשושנים' הכוונה שהקב"ה מנהיג את בני האדם (כמו רועה צאן) ונותן להם שפע טובה וברכה ודן אותם לזכות – על פי יג' מידת הרחמים.
יעקב אבינו הוא כידוע אביהם של כל שבטי ישראל, וכל כלל ישראל ראויים שהקב"ה ינהיג אותם על פי מידות ישרות ונפלאות אלו של האמת והרחמים. אבל עדיין צריך להבין למה לא כתוב 'שושנת ישראל', וייתכן לומר שההדגשה 'יעקב' זה יותר השם הגלותי של עם ישראל, ואילו השם 'ישראל' זה יותר השם הרוחני הגבוה של העם, וכוונת המשורר לומר שהשם הגלותי 'יעקב' של העם 'צהלה ושמחה'.
והטעם: בראותם יחד 'תכלת מרדכי'. ייתכן לומר על פי שאלת הגמרא המפורסמת בפרק התכלת שבמסכת מנחות – "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים" שדווקא בצבע זה אנו מצווים לצבוע את חוטי הציצית, ולא במיני צבעים אחרים. וביארה הגמ' כיוון שצבע התכלת שבמצוות ציצית דומה ומזכיר את הים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לדמות כיסא הכבוד. נמצא שהכל יחד מזכיר את סדר העלייה של האדם אל ה' יתברך – מהעולם הזה כאן בגובה פני הים, ולאט לאט שלב אחרי שלב עולה למעלה עד לדמות כיסא הכבוד. שהאדם עולה למעלה אל ה' יתברך ודומה לו במידותיו הישרות והטובות של האמת והרחמים.
וההמשך: 'תשועתם הייתה לנצח'. אנו יודעים שכל גלות שהייתה לישראל הייתה אחריה גאולה. וכל גאולה שהייתה לישראל הייתה אחריה גלות. היום אנו בגלות האחרונה, והגאולה הקרובה תהיה גאולה 'ישועה' והכוונה לגאולה נצחית שאין אחריה עוד גלויות. (מהפסוק בישעיה פרק מה' "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" למדו חכמים שגאולה יש אחריה גלות, אבל ישועה אין אחריה עוד גלויות). לגבי דור מרדכי ואסתר הגאולה היא קבועה, ולכן זכו לעלות לארץ ולבנות את בית המקדש השני. (והיא ישועה רק לדורם ותו לא, אבל לגבי שאר הדורות זה גאולה שיש אחריה עוד גלויות).
אבל אנו למדנו מאבותינו שהיו בדור מרדכי ואסתר – שאנו צריכים בכל דור ודור למרות הקשיים והגזירות וכדו' – לקוות ולחכות לגאולה השלימה שתהיה בקרוב, וזה ההדגשה "ותקוותם בכל דור ודור". וכך לשון השיר הנפלא 'ותקוותם', ומשמע שתקוותם של אבותינו בימי מרדכי ואסתר (לפני 2450 שנה) היא איתנו בכול דור ודור. וכיוון שתקוותם של אבותינו היא אתנו – אנו ממשיכים להאמין, לקוות ולחכות, ולהשתדל במעשינו ובתיקון מידותינו להביא את הגאולה השלימה כבר בימינו. ואז זה כבר יהיה 'ישועה', כיוון שיותר לא יהיו עוד גלויות.
ידועה השאלה למה בכל מצוות החגים – יש זמן אחד לכל מצוות החג, ורק בחג הפורים קבעו חכמים שיש חלוקה בזמנים, והיהודים היושבים בערי הפרזות חוגגים ביום יד' לחודש, ואילו היהודים הגרים בערים המוקפות חומה מימות יהושוע בן נון, שהם ימי הכניסה הראשונה לארץ, והיא הגאולה הראשונה שהייתה לעם ישראל – חוגגים ביום טו' לחודש. (כמו שחוגגים את חג הפסח וחג הסוכות שהם חגי אמונה בה', גאולה, חירות ושמחה).
הרמב"ם מבאר "כדי לתת כבוד לארץ ישראל שהייתה חרבה אז". נראה להבין שעניין הפרזים הכוונה לגלות, ואילו עניין המוקפין הכוונה לגאולה. ובכוונה קבעו חכמים את החלוקה הזו – כדי שאנו נזכור את עניין הגלות, ונקווה ונשתדל להביא את הגאולה בכל דור ודור, וכמו במילות השיר "ותקוותם בכול דור ודור" . וכהמשך לדברנו המעבר מפורים של הפרזים שביום יד' לחודש לפורים דמוקפים שביום טו' לחודש – מבטא את השאיפה למעבר מגלות לגאולה, וכמו חגי פסח וסוכות שמבטאים את האמונה בה' יתברך, החירות והשמחה.
הנביא זכריה שמתנבא בעיקר על גאולת ירושלים במובן הרוחני ושתהיה לאחר גאולת ישראל במובן הגשמי. (בדיוק כמו המצב שלנו היום בארץ שכבר זכינו לגאולה גשמית, ועוד לא זכינו לגאולה הרוחנית). מתנבא על התפשטות הגאולה הרוחנית וכבוד ה' בעולם, ואז הכל יהיה בגדר 'מוקפים' (במובן הרוחני, שמוקפים באור ה' יתברך) "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". ואז הכל יהיו ראויים לחגוג ביום טו', שזה היום המתאים בחודש לחגוג את גאולת וישועת ישראל, כי הכל סמוכים ונראים אל הערים המוקפים.
ה' יזכנו – פורים שמח.