כל אדם ואדם, איש ואישה, ילד ומבוגר – יש לו התמודדויות ומורכבויות בחיים. אם זה בענייני עבודה ופרנסה, מגורים, חינוך ילדים או שלום הבית וכדו'. יש וייתכן שאדם מעדיף לחשב מסלול מחדש ולשנות את סדר חייו. או שהוא חי בהרגשה שאם וכאשר היה לו כך וכך, היה עובד בעבודה אחרת וכדו', והיה גר בעיר הזו או הזו, או שהיה ביחסים כאלו ואחרים, או אז היה לו טוב יותר, והוא היה רגוע יותר, מרוצה יותר, שליו ושמח יותר וכדו'.
עם ישראל לאחר כמעט ארבעים שנה במדבר, בסוף ימי חייו של משה רבנו עלי אדמות, כמעט ורגע לפני הכניסה לארץ – מקבל ממשה רבנו הדרכה והכוונה לחיים. "כי ה' אלוהיך ברכך בכל מעשה ידיך, ידע לכתך את המדבר הגדול הזה, זה ארבעים שנה ה' אלוהיך עמך – לא חסרת דבר".
בפרשה הקודמת מצאנו שהתורה מפרטת את ארבעים ושתיים המסעות שעברו על בני ישראל עד רגע לפני הכניסה לארץ. כבר האריכו המפרשים להאריך בעניין ולמה התורה פרטה את כל המסעות. כשאני (י, מ.) מתכלל את כל האמור – נראה לסכם את הכל כך: כל המסעות הללו באו להכין אותנו להיות אנשים בני דעת המתמודדים עם מורכבויות החיים באורך רוח ובענווה, במחשבה ובהצלחה.
כשמשה רבנו אומר לבני ישראל שהקב"ה "ידע לכתך את המדבר הגדול הזה", מלבד מה שהוא מתכוון למדבר 'המציאותי' שהיה בסיני בין ארץ מצרים לארץ האבות – ארץ הקודש, הוא גם מתכוון לכל אדם ואדם בכל מסע ומסע ש'מדבר החיים' – ההתמודדויות והמורכבויות לוקחים אותו אליו.
אם זה כילד בעיר כזו או אחרת, בן למשפחה מסוימת, נמצא בחברה המקומית וכדו', הילד גודל, נעשה איש, לומד השכלה מסוימת, עובד, מתמודד, מתפרנס, לומד את החיים, בונה את ביתו הפרטי, ממשיך להתמודד עם הפרנסה, שלום הבית וחינוך הילדים, וכך הוא חי את חייו לאורך ימים ושנים.
חלילה לנו להיות אנשים הבורחים מן המציאות או מנסים לשנות אותה. אנו חייבים להיות אמיצים בבחירתנו, ולאחר שבחרנו במה שבחרנו בפרשות הדרכים שהיו לפנינו, להמשיך לבחור להתמודד, (גם אם כלול בזה הרבה סבל, הכלה וקשיים נוספים) להפעיל שיקול דעת ומחשבה יתרה – כדי להתמודד נכון ומתאים יותר, בצורה סבלנית וטובה יותר, וכך נהיה מחושלים ומנוסים, מבינים שאין את הכל אבל שמחים במה שכן יש, ומתמודדים בהצלחה עם מורכבויות החיים.
ארץ ישראל היא הארץ המובטחת לאבותינו מתחילה. היא הארץ הטובה ואדמת הקודש שממנה נברא העולם. הרמב"ם כותב על אדם הראשון, וכך לשונו "ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא". כיוון שכך אנו חייבים להבין – כל ניסיון וקושי שאדם מתמודד עמו, זה ניסיון כחלק מהתיקון הכללי שהקב"ה ייעד לו עוד קודם שנברא, וזה ממש כפרתו כאן בעולם הזה עלי אדמות.
מהמקום הזה אדם צריך לחייב את עצמו לחשוב שהוא יעמוד בניסיונות החיים במחשבה ובענווה. כיוון שכך שהאדם עומד בו בהצלחה, ומתמודד בצורה בריאה ונכונה, שקולה ומתאימה למציאות ולמורכבויות הקיימות, הוא עולה ומתעלה במעלות האמונה והביטחון, החכמה והדעת – מתוך לקיחת אחריות על חייו האישיים, ועל התלויים בו והנלווים אליו.
וזה הדרכתו של משה רבנו עליו השלום לבני ישראל בסוף ימיו. שכל אדם ואדם (כל אחד ואחת) ידע שהקב"ה נתן לו את הכל, וגם אם נראה לו שאין לו את הכל שיידע שיש לו את מה שמתאים לו. וכך יבין באמת ובתמים שלא חסר לו דבר – שהרי באמת רק הוא יתברך יודע מה מתאים לכל אחד ואחד, ומתי לתת לכל אחד ואחד את כדי צורכו.
גם בפסוקי הפרנסה שיש בתהילים בפרק המפורסם תהילה לדוד (תהילים פרק קמה) "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אוכלם בעיתו", וההמשך "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". ידוע מאמר חכמים 'בעיתם' בלשון רבים לא נאמר, אלא 'בעיתו' בלשון יחיד, שלכל יחיד ויחיד מישראל (ומכל באי עולם) יש לו את ה'בעיתו' – את הזמן המסוים שבו הוא יקבל את פרנסתו, ואת הדברים הנוספים שעכשיו אין לו, אבל בהמשך החיים יהיה לו.
כשאדם חי את חייו בהרגשה וידיעה כזו – ללא ספק, הוא חי בהשלמה עם המציאות, לא חושב על מה שאין לו, מתאמץ ומשקיע, בונה וחי את מה שכן יש לו. וחי את חייו ברגשותיו ובדעתו קרוב אל ה' יתברך. מי ייתן ונזכה לחיות לפניו יתברך.
שבת שלום