כי גדול יום יזרעאל – ואזרעם בעמים ובמרחקים יזכרוני
הגירות – בהלכה, באגדה, ובגאולה השלימה.
ללא ספק, הנושא הציבורי הטעון והמורכב ביותר בימינו – זה ענייני הגירות והיחס למשפחות המעורבות ביהודים ובני אומות העולם, האם לקרבם ולגיירם או להימנע מלקרב אותם ולהרחיקם. ונחלקים בזה הפוסקים ויש צדדים ומורכבויות לכאן ולכאן, ואמרתי אענה גם אני את חלקי בזה בעזרת ה' יתברך.
ידוע הפסוק המרכזי בעניין הגאולה השלימה, ואת המורכבות שבאה כתוצאה מזה, וכך לשון הנביא ישעיה "כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם, ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (תחילת פרק יד'). והפרק מסתיים בפסוק המפורסם "ומה יענה מלאכי גוי כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו".
מהמילים "ונספחו על בית יעקב", דרשו בגמרא (קידושין דף ע', יבמות דף מז') אמר רבי חלבו 'קשין גרים לישראל כספחת' (נגע צרעת). ויש לזה כמה ביאורים ברש"י, בעלי התוספות, והרמב"ם.
הרמב"ם בסוף פרק יג' בהלכות איסורי ביאה – אחרי שמאריך על הגירות שעברו כל כלל ישראל בכניסתן לברית עם ה' יתברך וההסתופפות תחת כנפי השכינה, ואחרי שמאריך בעניין קבלת הגרים שלא ברצון חכמים אלא בפני ג' הדיוטות, כמו שעשו שמשון המושיע את ישראל ושלמה המלך שנקרא ידידיה, מסיים את הפרק וזה לשונו: "ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרים בשביל דבר (לצורכי חיי אישות) ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאווה, וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחילה.
רש"י מבאר כיוון שכשהם מתגיירים הם מביאים אתם את התרבות שהתרגלו אליה בגיותם, וכך הם מכניסים לישראל תרבות זרה. ובאמת זה הלשון 'נספחו' שהם סוחפים אתם את תרבותם הקודמת. תוס' מביא את רש"י ומוסיף שלפעמים הגרים מקבלין על עצמם מצוות מסוימות בצורה שלימה, ועל ידי זה מתעורר קטרוג על בני ישראל שבאותם המצוות הם פחות זהירים מהגרים.
לא ספק, השאלה המרכזית כאן האם קבלת מצוות זה דין בדיני הגירות, והאם לעיכובא, והאם שייך לומר על גירות שכבר הייתה שהיא בטילה – כגון שלא קיבלו על עצמם מצוות אלא למראית עין כדי לקבל את הזכויות.
אפשר להאריך בזה הרבה. אבל אכתוב בקצרה כמה יסודות מהותיות בזה. בגמרא מצאנו שרות הגיורת המואבייה התגיירה גירות מלאה עם קבלת מצוות שלימה, ואמרה "עמך עמי אלהיך אלוהי" וכמו שמפרטת הגמרא ביבמות דף מז' ושמכאן למדו את דיני קבלת המצוות בשלימות ובקבלה גמורה.
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (תחילת פרק יג') מביא וזה לשונו: בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית במילה טבילה וקורבן. ובהלכה ב': מילה הייתה במצרים. כשנאמר "וכל ערל לא יאכל בו" מל אותם משה רבנו שכולם ביטלו את ברית המילה במצרים חוץ משבט לוי שנא' "ובריתך ינצורו" (בפרשת וזאת הברכה). ובהלכה ג': וטבילה הייתה במדבר קודם מתן תורה. כשנאמר "וקדתם היום ומחר וכבסו שמלותם". וקורבן, כשנאמר "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" על ידי כל ישראל הקריבום". וממשיך הרמב"ם בהלכה ד' שמזה אנו לומדים הלכה לדורות שכל יהיו כל הגיורים.
מה שאפשר לנו לדייק בזה שהרמב"ם למד את ענייני הגירות מכלל ישראל שעברו תהליך גירות קודם מתן תורה, ולא על ידי מתן תורה. ואפשר גם ללמוד שאת הגמרא ביבמות שמאריכה בסיפורה על רות והגירות שעברה, הרמב"ם בפתיחתו להלכות גירות לא מביא את כל האמור על רות, וייתכן להבנתו שרות הייתה צדקת גדולה ביותר, אבל לא כל מה שאמור בה זה ממש הלכה למעשה.
כשמתבוננים בענייני הגירות שיהיה בארץ ישראל, וכמו שעכשיו אנו רואים בעינינו בדורנו בתוך תהליך הגאולה השלימה, וכמו שמאריך הנביא ישעיה (בפרק יד') שכל זה כתוצאה מזה שהקב"ה מרחם על יעקב ובוחר עוד בישראל, ומניחם על אדמתם, ולכן יש סחף ענק של בני אומות העולם הבאים להצטרף לנחלת ה' ולהיות חלק מעם ישראל החוסה תחת כנפי השכינה הקדושה – ללא ספק אנו בתוך התהוות הפסוק "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", וכמו הביאורים שהבאנו מרש"י בעלי התוס' והרמב"ם.
גם הנביא הושע שמדבר על הגירות שיהיה בדור קיבוץ הגלויות אומר "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל". אפשר לדקדק בלשון הנביא ולראות את הלשון "ושמו להם ראש אחד" ומבאר רש"י במקום 'דוד מלכם'. ללא ספק זה מזכיר שבדור הגאולה אנו צריכים לבקש את מלך המשיח כמו שנאמר בירמיה פרק ל' "ובקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם". ודרשו בגמרא סנהדרין דף צח' שעל מלך המשיח נא' 'מלכם' (ירמיה פרק ל') ועל דוד מלך ישראל נא' 'נשיא' (יחזקאל פרק לז') וצלך גדול מנשיא, ומשמע שמלך המשיח יהיה יותר גדול מדוד המלך. כך לעניות הבנתי הפשט בגמרא הנזכרת.
עוד אפשר לדקדק את הלשון 'זריעה', רש"י על הפסוק "כי גדול יום" מסביר 'קיבוץ זריעתם'. ואת הלשון זריעה הסבירו בגמרא פסחים על המקרא כאן בהושע ובזכריה פרק י' פסוק ט' "ואזרעם בעמים ובמרחקים יזכרוני", על דרך משל וכך לשון הגמרא משל לאדם שזורע סאה כדי שיצמח לו כור (כידוע, כור זה שלושים סאה). ובאמת, זה כוונת זכריה שעל ידי ה"ואזרעם בעמים" יצא "ובמרחקים יזכרוני". וזה כוונת הושע כי גדול יום יזרעאל שרואים את כל הנלווים ומצטרפים לעם ישראל, וזה "כי גדול יום יזרעאל" – גדול 'יום קיבוץ זריעתם'.
ללא ספק מהות הגאולה השלימה היא "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכמו שאומר זכריה בפרק האחרון בספרו, וכך מתנבאים כל הנביאים. נשאל את עצמנו אם וכאשר עם ישראל היה במקום מסוים בקצה העולם ולא מתערב עם הגויים, איך היה מתפשט שם ה' בעולם, ללא ספק ההתפשטות הזו היא כתוצאה מחיים משותפים שאנו חיינו בתוך אומות העולם, ואפילו בתוך מצב זה הזכרנו ופרסמנו את שם ה' בעולם.
אבל יש בזה כאב נורא – שהרי יש מחיר משפחתי בחיים המשותפים בתוך אומות העולם, וזה מחיר ההתבוללות. וכן מוזכר בקללות "ואכלה בכם ארץ אויביכם" והכוונה שההתבוללות לוקחת איתה רבים וטובים מבני ישראל, וכמשל לחולה שנאכל חלק מבשרו בגלל המחלה האוחזת בתוכו. ללא ספק, זה כאב נורא, וגם זרע הנזרע באדמה הוא בהתחלה עובר תהליך של התפשטות והסרחה, ואחרי כל זה יוצא מהזרע השורש הטוב ושורש זה צומח ועולה. ובאמת, זה גם פשט הנביאים בלשון זריעה.
המשורר הנפלא רבי ישראל נג'ארה זיע"א שר בפיוטו המיוחד שכנסת ישראל אומרת לה' יתברך "רעי דודי נפשי פדית (יציאת מצרים) ולך רעיה אותי קנית (מתן תורה) עתה לי בין עמים זרית (הפיזור בארצות הגולה, וההתבוללות) ואיך תאמר דוד אהבתני".
עונה לה הקב"ה לכנסת ישראל "איומתי (יקירתי) לטוב זריתיך (הגלות היא לטובתך) ולתהילה ולשם שריתיך (כדי שתהילתי ושמי יספרו) כי אהבת עולם אהבתיך (בגלל שאתם בני ישראל מתמסרים להפצת האמונה) ראי כי ישועתך אני (הגאולה האחרונה נקראת ישועה)"
ללא ספק אנו עכשיו בתוך המצב המורכב הזה. מצד אחד אנו ששים ושמחים לקראת הגאולה והישועה שאנו רואים בעינינו, ומצד שני יש את בעיית התערובת וההתבוללות, ויש גם הרבה משפחות שהם אבא כך ואמא כך, ולהיפך. וכל ענייני גירות עם קבלת מצוות חלקית וכדו'.
לענ"ד אפשר להתווכח בהבנת הפוסקים והמפרשים וכדו'. כך או כך ברור שכשמעיינים ברוח הגאולה ובענייני הפצת האמונה שזה תכלית ועיקר קבלת הגירות, ובפסוקים בהושע, ישעיה, זכריה, והגמרא בפסחים דף פז' זה ברור שיהיה תהליכים של גיורים המוניים לכל הבאים להיכנס בשערי העם היהודי בארץ ישראל ולהסתופף תחת כנפי השכינה הקדושה. וזה התגשמות הנבואות "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", וזה כוונת זכריה "והיה ה' למלחך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ה' יזכנו בקרוב ממש.
חג שמח ושבת שלום. הכותב – יו"ר 'תורה וחסד חריש'.