בפרשה אנו לומדים על דיני הנחלות שיש לאדם הנפטר ונכסיו עוברים לבני משפחתו הקרובה. התורה מספרת שצלפחד מת במדבר בגלל חטאו, (יש דעה בגמרא שהוא המקושש האמור בתורה, ויש דעה שהיה מן המעפילים) ולא הניח בנים אלא בנות, ובנותיו דרשו ממשה רבנו לקבל את נחלת אביהם. וכך בקשתם "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו".
כיון שפרשה זו הייתה חדשה ולא ניתנה בהר סיני – משה היה צריך לשאול את ה' יתברך את דיני הירושה, האם רכושו ילך לשאר בני השבט, ואז יורשיו יהיו הדודים ובניהם שהרי שם השבט והמשפחה – אחד הוא, או שנחלתו תלך לבנותיו שהרי הן יצאו מזרעו. משה שאל את הקב"ה "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". וה' ענה לו שבנות צלפחד צודקות ומגיע להן את נחלת אביהן, וכך לשון הכתוב "כן בנות צלפחד דוברות, נתן תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם, והעברת את נחלת אביהן להן".
כידוע ללומדי הש"ס, ההגדרה 'ההעברה' איננה הגדרת 'ירושה' או 'נחלה'. ולכן לשון הכתוב "והעברת את נחלת אביהן להן". והכוונה 'נחלה' זה ירושה טבעית שממון הנפטר ממילא עובר לבניו, הן מצד שהם יצאו מ'זרעו', והן מצד ש'שמו' נקרא עליהן. אבל בבנות אף שבמציאות הם באו מ'זרעו', על כל פנים כיוון שאין 'שמו' נקרא עליהן – שהרי כשהן מתחתנות הן נקראות על שם בעליהן, לכן אין זה נקרא 'ירושה' או 'נחלה'. אבל חידשה התורה מושג חדש 'ההעברת נחלה'. והכוונה אף שאין זה ירושה טבעית, על כל פנים כיוון שבמציאות הן כן יוצאי חלציו שהרי הן נולדו מזרעו הן כן מקבלות את נחלת אביהן. באמת, להבנה זו מובן מה היה ספקו של משה, ומה ענהו ה' יתברך. ובגמרא אמרו שזכו בנות צלפחד והתחדשה פרשה בתורה בזכותן.
ומוסיפה התורה ומבארת שאם אדם מת ואין לו לא בנים ולא בנות, אז הנחלה עוברת לאחיו מן האב. והכוונה כיוון שלא הניח זרע עלי אדמות (כגון שנפטר צעיר או ערירי. ה' ישמור) הדין בירושה ממונית שהכל נשאר בתוך המשפחה, ולכן אביו הוא הראוי ליורשו, ואם אין לו אב (שאביו כבר נפטר) כל יוצאי חלציו של האב הם היורשים, ולכן אח הנפטר הוא הקרוב משפחה הקרוב ביותר – והוא הראוי ליורשו.
להבנתי, אפשר ללמוד מפרשה זו שהעיקר זה המהות, ולאו דווקא קריאת השם. לו הייתה ההלכה שהעיקר זה קריאת השם ולא המהות – היה מן הראוי שהנחלה תעבור לאחי האב של הנפטר, שהרי השבט ושם המשפחה אחד הוא. ומן הראוי שממון השבט שהיה בתוך אותו השבט יישאר בתוך אותו השבט והמשפחה. כיוון שהקב"ה אמר למשה שהעיקר זה בנותיו שהרי הן יצאו ממנו – מזרעו, ללא ספק יש כאן אמירה שהעיקר זה המהות המציאותית, ולכן העיקר זה הבנות ואפילו שאינם נקראים על שמו, לאחר שהן נישאות ובונות את ביתם ומשפחתם הפרטית.
התורה ממשיכה לספר שהקב"ה אומר למשה שיראה את הארץ, אבל הוא עצמו לא יזכה להיכנס אליה. משה רבנו שיודע שאחיו ואחותו הגדולים – מרים ואהרן כבר נפטרו, הוא עצמו בסוף ימיו, ועם ישראל ממש לפני הכניסה לארץ, והוא בגלל פרשת מי מריבה לא יזכה להכניס את בני ישראל לארץ המובטחת לנו עוד מאבותינו. ממילא משה נמצא בספק מה יהיה עם כל עניין ההנהגה ביום שהוא לא יהיה בעולם, ומי יהיה המנהיג שיכניס את בני ישראל לארץ.
כאן יש בקשה של משה מה' יתברך "יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה" "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". אפשר להתבונן בכל התורה ולראות שבכל התורה הקב"ה מתגלה אל משה ואומר לו תעשה כך וכך, תדבר אל בני ישראל כך וכך. ואילו כאן משה פונה אל ה' יתברך בבקשה הזו.
אפשר ללמוד מכאן את האחריות העמוקה שיש לו למשה כלפי עם ישראל. ועוד יותר אפשר ללמוד מכאן – שאין הזכות להנהיג את העם כמו שאר דיני ממונות ונחלות, שיש דיני נחלה וירושה שהכל עובר ממילא לזרע האב מצד שהם בניו במציאות, ושם משפחתו נקרא עליהם. אלא העיקר זה רק ההתאמה – מי יכול ברוחב סבלנותו ומידותיו הטובות, ובעומק דעתו וחוכמתו להעמיד את ההנהגה בצורה טובה ונכונה, ולהתנהל מול כל אחד מישראל לפי רוחו ודעתו.
מי ייתן ונזכה בקרוב בימינו להנהגה כזו. במהרה בימינו אמן.
שבת שלום