והיו לאחדים בידיך – והיו אחד בידי
לאחר שהתורה מאריכה בנושא המחלוקת המשפחתית בתוך משפחתו של יעקב, מתנבא הנביא יחזקאל (בפרק לז') על העתיד לבא, שאחרי תחיית העצמות היבשות – נזכה שיהיה איחוד המלכויות "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו" "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך". ואז שבט יוסף יודה שמלך המשיח משבט יהודה הוא המתאים, וההמשך "ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי". ואז יבא המשיח "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם".
למעשה מצאנו לאורך הפרשות האחרונות מחלוקת מציאותית בין יוסף לאחים הגדולים בני לאה מי היורש המציאותי – של יעקב, האם יוסף בן רחל או אחד האחים הגדולים של יעקב מבני לאה. ראינו שהתורה קוראת לרחל בהדגשה 'אשת יעקב' שנאמר "ובני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין" (פרק מו' פסוק יט') ואילו על לאה נאמר 'ילדה ליעקב' שנאמר "אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו כל נפש בניו ובנותיו שלושים ושלוש" (פסוק טו') אבל אין הדגשה שהיא 'אשת יעקב'. ומשמע במפורש שלאה לא שווה לרחל, (אומנם איננה שפחה כמו בלהה וזלפה), אבל בהדגשת התורה רק רחל נקראת 'אשת יעקב' מצד שהוא מתחילתה רצה דווקא אותה, וכמפורש בפרשת ויצא. כיוון שכך טען יוסף כלפי כל אחיו הגדולים שהוא הראוי והמיועד להיות הבן הממשיך את דרכו של האב שהרי הוא בכור מהאישה היחידה של יעקב, ואילו כל השאר רק נולדו ליעקב. ובאמת, כך גם טען יוסף לאחים כאשר הוא התוודה להם, ולכן נתן לכולם מתנות ואילו לבנימין נתן יותר מכולם, כאשר כוונתו לומר לבנימין – אף שאתה הקטן מכולם, אבל אתה בן 'אשת יעקב', ולא רק נולדת מזרעו של יעקב. נמצא, שבשורש המחלוקת בין יוסף לאחיו – אין שום הודאה של צד אחד שהצד השני צודק.
בפרשתנו ויחי – יעקב מכריע את המחלוקת ואומר: 'ראובן בכורי אתה', ומשמע שאין משמעות מי אמו היא אישה (רחל), ומי אמו רק ילדה ליעקב (לאה), ומי אמו שפחה (בלהה וזלפה) – כל זה לא נוגע לדיני ירושה. ולכן מדגיש יעקב 'כוחי וראשית אוני' והכוונה שדיני ירושה היא רק מצד ראשית זרע האב וזה ראובן. אבל ראובן לא ראוי ויעקב מפרט בתחילת פרק מט' שראובן לא ראוי וכך גם שמעון ולוי, ואז מכריע יעקב שרק יהודה הוא הראוי להיות בנו ממשיך דרכו בהנהגת עם ישראל.
מלבד המחלוקת המציאותית שהזכרנו, אפשר להבין שזה מחלוקת על עצם שיטת ההנהגה. זה ברור שהנהגתו של יוסף היא מידת ההוספה לבקש עוד, וזה מהות שמו. ומשורש מילה זו מידתו היא התגברות, שליטה, לבישת בגדי כבוד – וכתונת פסים. וכל אלו הם מידות המתעוררות מצד תולדת האש שבאדם. אבל יהודה מידתו היא הודאה לבורא עולם והסתפקות במה שיש ולא לבקש עוד. וכן מידתו היא להודות על האמת, ולכן הודה שתמר מעוברת ממנו ואמר 'צדקה ממני'. וכן מצאנו שמידתו היא אחריות על המשפחה, ולכן יעקב שלח אותו ראשון למצרים כדי לתקן בית תלמוד. ובנוסף, ואולי בעיקר, אף פעם לא ראינו שיהודה מתעורר מעצמו לתבוע את כבודו, ואף לא את כבוד אחותו או אמו.
בפרק מט' אנו לומדים על הכרעתו של יעקב אבינו אביהם של עם ישראל שברך בסוף ימיו את כל בניו – כל אחד ואחד את ברכתו הראויה לו "יהודה אתה יודוך אחיך וכו' ישתחוו לך בני אביך", ולכן "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה (מלך המשיח) ולו יקהת (אסיפת) עמים".
היום שאנו לא יודעים מי הוא מלך המשיח ועדיין לא זכינו להתגלותו. אנו צריכים ללמוד מההנהגה הראויה והנכונה של מלך המשיח מהי ההנהגה הנכונה והראויה לנו להתנהג בה עם זולתנו. זה ברור שהבחירה ביהודה, זה לא רק בחירה בו כאדם מסוים שקוראים לו יהודה בן יעקב – אלא בדרך כמו של יהודה שזה מידת ההודיה על מה שיש בלי לבקש עוד. זה הנהגה של הודאה על האמת על אף הקושי האישי שבדבר, והעיקר שהאחר לא יפגע. זה מידת ענווה אף פעם לא לתבוע כבוד ושליטה. זה דרך של אחריות ומסירות לתקן בית תלמוד. וכמובן דרך של להיות אדם מוסכם על כולם, ואף פעם לא לחשוב לתפוס את המשותף לכולם.
ובאמת, לעתיד גם שבט יוסף יודה שזה הדרך הנכונה. ורק בדרך הנכונה והמאוזנת הזו, נזכה כולנו לצעוד ביחד ולהביא את הגאולה הקרובה והשלימה. ועל זה מתנבא יחזקאל שלעתיד לבוא אחרי תחיית האומה ותקומתה באדמתה – שיהיה גם איחוד המלכויות. בהתחלה "והיו לאחדים בידיך" – ביד הנביא, ובהמשך "והיו אחד בידי" – ביד ה' יתברך.
שבת שלום