"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים" (פרק כח' פסוקים כ' כא'). אביהם של ישראל זקן חכמי התורה רבי שמעון בעדני שליט"א, כל שנה חוזר על יסודות המוסר, שהוא קיבל מרבותיו בעלי היראה והמוסר – מתלמידי מוסר תורת המוסר והיראה – הסבא מנובהרדוק זיע"א.
יעקב אבינו אף שמידתו היא אמת, וכמו שמסיים הנביא מיכה את ספרו "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם", (רק יצחק אבינו מידתו היא דין ופחד, וכמו שכתוב "ובפחד אבי יצחק"), על כל פנים הוא קיבל על עצמו שהקב"ה ידון אותו על פי מידת הדין. וזה כוונת סיום הפסוקים "והיה ה' לי לאלהים". וזה כוונת הפסוק הבא "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" ובתרגום "אהי פלח עלה קדם ה'", אבל במידת הדין שזה שם אלהים.
למעשה המשפט האלהי – הוא משפט אין סופי, אין סוף לעומק הדין. והסיבה שעומק הדין נעלמה מעיני בשר ודם, כי אין האדם יכול להכיל את המושגים הנוראים הללו. הוא יכול להשתגע מרוב פחד. ובאמת, כל אדם מישראל משיג את היסודות הללו – רק לפי כמה שהוא יכול לקבל ולהכיל. ויכולת ההכלה היא רק כגודל יראתו ודעתו הרוחנית, לא יותר.
יעקב אבינו שאף לשלימות אישית, הן במידת החסד של אברהם אבי אביו, והן במידת הדין של יצחק אביו. ואף שמידתו היא שלימות ואיזון על דרך האמצע, שזה שביל הזהב, הדרך הממצעת בין עומק הדין הנורא – שרק מעטים רוצים ויכולים לחנך את עצמם למידה זו. לבין מידת החסד האוספת ומקבלת את כל באי עולם, וכמו אברהם אבינו, ולכן היה אב המון גויים, כי אסף והכיל את כולם ללא יוצא מן הכלל, ודאג להם בגשמיות לאכילה שתיה ולינה, וברוחניות לאמונה באל אחד וטהרה.
יעקב אבינו כאדם פרטי לעצמו, שאף לקבל על עצמו את מידת הדין הנורא, ואפילו שכך הקב"ה ידון אותו, וכמו אביו יצחק. וכאדם כללי – לכלל האנשים החוסים בצילו הרוחני שאף להתנהג במידת החסד, וכמו אברהם אבי אביו. וכך רואים בתחילת פרק כט' "וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים והאבן גדולה על פי הבאר" (פסוק ב').
אפשר להבין את זה כך: הלך אל 'ארץ בני קדם', הכוונה למידות העליונות שהקב"ה דן בהם את העולם, וכמו הפסוק האחרון בנביא מיכה שמסיים במילים "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם". 'הנה באר בשדה' הכוונה אפשרות להשפיע על בני האדם והעולם – טהרה מהבאר לפני ה' יתברך. 'שלשה עדרי צאן' הכוונה לכל בני ישראל, כהנים לווים וישראלים. 'כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים' הכוונה למעיין התורה שכולם רוצים להרוות את עצמם מהתורה. 'והאבן גדולה על פי הבאר' הכוונה שיצר הרע הדומה לאבן (וכמו שמפורש בחז"ל שהנביא יחזקאל קראו 'אבן') מעכב אותנו מלהתקרב אליו יתברך, ולקבל ממעיינות התורה והטהרה. ויעקב אבינו התמסר לכולם, סילק את האבן, והשקה את כולם מים חיים וטהורים, ולדברנו הכוונה שעזר להם ברוחניות, להתקרב ולהיטהר ולהיות רצויים לפני ה' יתברך.
נמצא שיעקב אבינו כאדם פרטי שאף לקבל על עצמו – שהקב"ה ידון אותו בעומק היראה והדין. בפשטות היה מן הראוי שהוא הסתגר בתוך ארבע אמותיו ולא יצא אל העם הנמצאים בשדה, ורק יעסוק בעבודת ה'. אבל הוא גם שאף לזכות את כל בני האדם, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ולהשפיע עליהם שפע של חסד אלהי, שפע טהרה וחכמת התורה. ובדבר הזה הוא לא רק 'חפר בארות' אלא הוא עצמו, בגופו, טרח לשאוב מים ולהשקות את הצאן.
ובאמת אז הגיע רחל, בת לבן אחי רבקה אמו. יעקב מיד ראה ברוח קודשו שהיא ראויה ומיועדת לו, ולכן השקה את הצאן, נשק לה להראות לה שהוא חפץ בה (לשון התקשרות – כמו קידושין, שיותר לא תתראה עם אחרים), ובכה, כי ידע ברוח קודשו שלא יזכה להיקבר עמה.
והסמיכות של פרשת הבאר להכרות עם רחל, להראות שכך בונים בית נאמן בישראל. מצד אחד הוא לעצמו מקבל על עצמו את עומק הדין, אבל כלפי האישה שליבה רך הוא מתנהג בחסד ובאהבה, ומשפיע עליה שפע חסד וטהרה, ולא דורש ממנה (בהתחלה) את עומק הדין שהוא עצמו נוהג בו.
יזכנו האל ללמוד מדרכו הנפלאה של יעקב אבינו – אביהם של ישראל ביראת ה' ובאהבת הזולת, ובהשפעת חסד וטהרה עם כל באי עולם.
שבת שלום .