אנו מוצאים בפרשתנו את שירתם של בני ישראל על יד הבאר "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה" "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה" "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" "ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ונשקפה על פני הישימון".
אפשר לדקדק ולראות שכלל ישראל נקראו כאן בלשון יחיד – 'ישיר ישראל', ולא כמו שנאמר בפרשת בשלח "אז ישיר משה ובני ישראל", שההדגשה היא שכלל ישראל נקראו 'בני ישראל' בלשון רבים.
ייתכן לומר שבזכות הדרגה הגבוהה שהיו בה בני ישראל, לאחר שזכו להיות ארבעים שנה במדבר בצילם של משה אהרן ומרים – לכן הם עלו במעלות החכמה והדעת עד שזכו לעלות מדרגה של עם של הרבה יחידים – הרבה 'בני ישראל', להיות עם כלל הציבור – כלל 'ישראל'.
אבל נראה לי להוסיף כך: לאחר שבני ישראל היו במדבר כמעט ארבעים שנה, וכמעט וכלו כל מתי מדבר, בני ישראל למדו הרבה את סדר טהרות, ובמיוחד את דיני האוהלים שהיו בהם המתים, ועוד הלכות והנהגות שיש לגבי דיני פרה אדומה, והטהרה לבני אדם שעסקו בכבודן של המתים והדרך להיטהר מהטומאה הקשה הזו, וכמו שמפורט באריכות בתחילת הפרשה. לכן הגיעו בני ישראל לעלות בדרגות רוחניות עד כדי דרגת 'ישראל'.
אנו גם יודעים שבדיני סדר טהרות, והמקום שבו טובלים כדי להיטהר – המעיינות והבארות הנובעים מים צוננים ונקיים מבטן האדמה – מקרקע עולם, הם המטהרים הגדולים ביותר, ומטהרים את האדם אף מטומאות שלא מועיל בהם טבילה בבורות מקוואות או ימים.
כהמשך להבנה זו אנו מבינים למה שרו עם ישראל על שפת הבאר "אז ישיר ישראל את השירה הזו עלי באר ענו לה". מה שאין כן בפרשת בשלח ביציאה ממצרים שרו בני ישראל דווקא על שפת הים ובתוך הים, ולא נא' שם באר, כי באמת ים עם כל כמויות המים שיש בו איננו המטהר הגדול ביותר, ודווקא באר זה המטהר הגדול ביותר. ולכן בני ישראל זכו לשיר את השירה הזו לאחר ארבעים שנה – דווקא על שפת הבאר.
הדגשת השירה היא "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה". אפשר לראות כמה הגדרות. א, "באר חפרוה שרים", שרים הכוונה מבאר רש"י הם משה ואהרן. "כרוה נדיבי העם" ייתכן לומר האבות הקדושים. אברהם אבינו כידוע בכל מדרשי חז"ל נקרא 'נדיב'. "במחוקק במשענותם" ייתכן לומר זה תורת משה. כידוע היו הרבה נביאים לישראל, והיה גם את האבות הראשונים. אבל רק נבואת משה מלבד מה שזה – 'הנהגה', זה גם – 'תורה'. ולכן משה נקרא 'מחוקק' כי רק נבואותיו הם ורק הם חוקי התורה.
"וממדבר מתנה" זה חוזר על כל כלל ישראל. כל אחד מישראל שמוסר נפשו על התורה ומשים עצמו בענווה – נח לבריות, ואיננו עומד על מקומו וכבודו וכדו', זוכה לסייעתא דשמיא נפלאה להבין ולדעת את התורה, עד שהתורה (על דרך משל) ניתנת לו במתנה. "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" דרשו חכמים: כיוון שכך זוכה ש – 'נוחלו אל' לשון – ברכה בחיים. וההמשך שעולה למעלה בשם טוב, וזה הכוונה "ומנחליאל במות". ומוסיפה הגמרא אם מגיס דעתו ומתגאה אז "ומבמות הגיא" והכוונה שנופל למקום נמוך כמו ה'גיא'.
רש"י על המשך הכתוב "ונשקפה על פני הישימון" מבאר 'ונשקפה' הכוונה לבאר. והיא הבאר נגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון (הר הסמוך לטבריה) מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא. ייתכן להסביר שבאר התורה שנמצאת בימה של טבריה, שם סמוך לשפת הים נמצא מקום קבורת התנאים הגדולים חכמי המשנה רבי עקיבא ורבי מאיר. וכן קברו של מוסר התורה פוסק הדורות – הרמב"ם. שאפילו שהיום יש חלקים מעם ישראל שבגלות רוחנית של טומאה כמו 'הגיא' שזה המקום הנמוך ביותר, וכמו העיר טבריה שעמוקה מכולם, אבל מתוך לימוד בסדר טהרות וכמו 'בארה של מרים' הנמצאת בים העיר טבריה, נזכה ונצא אל הגאולה והישועה.
שבת שלום