העיר חריש הוכנה והוקמה כחלק מתוכנית ממשלתית בממשלת הרוטציה והאחדות, ממשלת  פרס – שמיר (שנים תשמ"ו עד תשנ"ב). הכל היה כחלק  מתוכנית – 'שבעת הכוכבים', כדי לייצר קוו גבול יהודי, שיהיה קוו גבול מזרחי – להתיישבות הערבית ברחבי צפון השומרון.

ראשוני המתיישבים היו עולים יהודים מסורתיים שעלו מאזורי הרי הקווקאז שבדרום רוסיה. אחריהם הגיעו המתיישבים החרדלי"ם. הם הקימו את הגרעין החרדי – לאומי, ואת הקהילה הגדולה 'ראשית תבואתו', על שם הפסוק המפורסם "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא עליהם נאום ה'" (ירמיה פרק ב').

בממשלת המרכז, ממשלת אולמרט שנים תשס"ו עד תשס"ט התחילה להתעורר מצוקת הדיור בכל שכבות הציבור, במיוחד בציבור החרדי. אפשר להוסיף שעוד יותר בקרב הציבור החרדי – ספרדי, ועוד יותר ועוד יותר בקרב בני עולם התשובה שבציבור הספרדי, שלא לכולם יש משפחה תומכת שתיתן כמה הלוואות, רק כדי ללכת לבנק לשמוע ולהתעניין על המושג משכנתא.

כבר אז ראה אביהם של ישראל זקן החכמים רבי שמעון בעדני את היישוב – חריש כעדיפות ראשונה והוא השתדל דרך שר הפנים מאיר שטרית שהוא ימנה את תלמידו (שהיה שר הבריאות בעברו, ועוד) ר' ניסים דהן שיהיה ראש המנהלת להקים את חריש מיישוב של כמה מאות משפחות לעיר ואם בישראל לתפארת כל ישראל בכלל, והציבור החרדי – ספרדי בפרט.

בממשלה שאחריה (שנת תשס"ט) דרש אביהם של ישראל זקן החכמים רבי שמעון בעדני מעמיתיו –    נשיא המועצת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ומרן ראש הישיבה חכם שלום הכהן זצ"ל, ומרן הגאון רבי משה מאיה שליט"א, שלא יכנסו לממשלת נתניהו בלי משרד הבינוי והשיכון כולל מנהל מקרקעי ישראל, מלבד משרד הפנים. עוד הוסיף הרב ודרש שיהיה תקציבי פיתוח משמעותיים להכנת ולהרחבת היישוב שלא התפתח, כדי שהיישוב יהיה עיר ואם בישראל.

מורנו המרא דאתרא הגר"א זגדון שליט"א היה אז (שנת תשס"ט) ראש כולל באלעד, וכבר אז שהמחירים התחילו להאמיר, ויש הרבה משפחות שאין להם אופק של תקווה לזכות לדירה משלהם, הוא פנה אל אביהם של ישראל זקן החכמים ודיבר אתו מה עושים עם מצוקת האברכים, ובהדגשה מצוקת האברכים הספרדים, ובהדגשה יתרה האברכים בני עולם התשובה.

הרב שכבר הכיר את מורנו המרא דאתרא שליט"א – שהוא מתלמידי תלמידיו, תלמידם של מרן ראש     ישיבת אור החיים רבי ראובן אלבז שליט"א, והמקובל מחשמונאים הגאון הצדיק רבי ציון בוגנים שליט"א, הציע לו להקים קהילת אברכים ובעלי תשובה (וכל שאר היהודים הטובים שסביב עולם התורה והחינוך החרדי) מייסדת, שתהיה קבוצת רכישה גדולה מאוד ביישוב המתפתח – חריש. לצורך כך הרב גם דיבר עם שר הפנים ר' אלי ישי, ר' אריאל אטיאס שר הבינוי והשיכון, ור' ניסים דהן יו"ר מנהלת ההקמה של היישוב חריש.

כבר אז (שנת תשס"ט), הרב ראה שמורנו המרא דאתרא שליט"א מתאים להיות שליחו האישי לצורך הקמת העיר החדשה בגשמיות וברוחניות, ובהקמת עולה של תורה – מוסדות קהילה תורה וחסד, ושאר ענייני היהדות בכל שכבות הציבור כולל הציבור המסורתי, ועוד. באמת מאז התחילו כנסי הרישום לצורך קבוצת הרכישה כדי שהציבור יוכל להירשם, וכדי לקדם את הקמת העיר ולתת לה את צביונה – צביון יהודי, חרדי ומסורתי[לק1] .

הרב עצמו השתתף בהרבה מכנסי הרישום, גם בירושלים וגם בבני ברק ועוד מקומות, והצטרפו לזה מורנו הרב יורם אברג'ל זצ"ל ומורנו הרב אלבז שליט"א, וכך הצטרפו עוד ועוד גדולי תורה וראשי ישיבות – ראשי עם קודש, לתמוך ולסייע בהקמת העיר ולשלוח לשם את תלמידיהם שעדיין לא קנו דירה.

הרב גם יעץ לנכדותיו לקנות דירות ולשלם את דמי הרישום בכסף מלא, וכששאלו אותו בענייני העיר המתהווה, (שאלו אותו את זה הרבה משפחות – אנשים ונשים, ביחד ולחוד, ייתכן אלפי אנשים ממש) הרב אמר שהוא מאמין מאוד בעיר החדשה, ותמיד הוא הוסיף שהוא עצמו שכנע את בני משפחתו הקרובים ביותר לקנות דירות. (בהמשך הוא עצמו קנה עוד דירה, גם היא ברחוב ספיר, וכל זה בכדי לעודד עוד את קבוצת הרכישה "דיור בר השגה").

אני אישית (י,מ) זוכר שהיו לכך הרבה ספקות ובעיות. היו שטענו ואמרו שזה לא יצליח, הציבור לא יבוא, הקבלנים יברחו כי הבנקים לא ילוו כלום, (גם אם ילוו, זה יהיה בריביות מטורפות, כך שבכלל לא שווה להיכנס לעסקה) כך שהכל זה 'עורבא פרח' ולא יצא מזה כלום. היו שהוסיפו שגם אם זה יצליח, הערבים יקפצו על המציאה ויבואו בהמוניהם ליישוב החדש, והתוצאה תהיה שהעיר תהיה עיר ערבית כמו 'אום אל פאחם', וערים ויישובים ערביים נוספים הנמצאים בקרבת העיר. היו שכתבו בעיתונים החרדים הגדולים, כיוון שזה קרוב לאום אל פאחם, אז יהיה בעיר הרבה ריח של משרפות פחם, כמו שיש באום אל פאחם, וזה יהיה עיר שבאמת ממש קשה לגור בה מצד האוויר והבריאות.

כמובן, במצב שנוצר היו הרבה שרצו להירשם ונסוגו בהם, בגלל כל החששות האמורות. היו משפחות שנרשמו ואפילו התחילו לשלם ואחרי זה הם נסוגו בהם בגלל האווירה של הספק האמיתי והבלבול הקשה. (אפילו היו גדולי תורה שליט"א וזצ"ל שכן תמכו, ובהמשך הם נסוגו ואמרו שאינם יודעים ואינם מבטיחים וכדו'). אביהם של ישראל זקן החכמים לא נתן לזה ליפול, וגם שהיו עיכובים כלכליים ובירוקרטיים כאלו ואחרים, הוא עצמו ושליחו – מורנו המרא דאתרא שליט"א עשו הכל בכדי שקבוצת הרכישה לא תתפורר ותקרוס, ומלבד מה שהם השאירו את בני משפחותיהם ושאר שואלי עצתם, הם השתדלו מול הבנקים והקבלנים, בתי המשפט וכל שאר ענייני הבנייה והבירוקרטיה וכדו', כדי שהכל התקדם על הצד הטוב ביותר עד כמה שניתן במורכבויות הקיימות, המציאותיות והקשות הללו.

 גם בהמשך, אחרי הצלחת קבוצת הרכישה  'לעבדך באמת', והתקדמות הבנייה, בממשלה שהיה את שר האוצר החברתי משה כחלון והיה את התוכנית הנפלאה 'מחיר למשתכן' הרב ביקש ממנו באופן אישי (דרך הסגן ר' יצחק כהן) שהעיר חריש תהיה בראש סדר העדיפויות של התוכנית. השר כחלון בהתחלה חשב שבחריש יהיה בערך אלף עד אלף חמש מאות דירות בתוכנית זו, והרב ביקש ממנו שיהיה לפחות אלפיים ואפילו אלפיים חמש מאות. אני אישית זוכר שהרב אמה לי פעם בשמחה "ברוך ה', הוא (השר משה כחלון) שמע לי, ויהיו אלפיים דירות ויותר בחריש – במחיר למשתכן".  

חזקה על מעשי ידיהם של צדיקי האמת שהם יעמדו לעולם. כל יהודי מאמין – מאמין ויודע שאין ולא שייך מציאות אחרת. ברוך ה', עינינו הרואות שברכתו ופעולתו של – הצדיק יסוד עולם – עומדת לפנינו כעיר ואם בישראל, ואנו זוכים ורואים בעינינו שהכל נבנה כאן בעיר ברוחניות ובגשמיות, ומכל רחבי הארץ אברכים צעירים, ואפילו בנים ובנות בתקופת שנות השידוכים מתעניינים בהקמת ביתם הפרטי  – כאן בעיר הנפלאה שזכינו לגור בה.

מי ייתן ונזכה להעריך את העיר הנפלאה שאנו גרים בה, נבנה אותה בצורה נכונה, מאוזנת ושפויה – בחינוך, חסד, תלמודי תורה, בתי חינוך לבנות, סמינרים, ישיבות כוללים עם שאר מוסדות הצדקה והחסד. כמו השורשים הגדולים והעמוקים שברכו אותה ופעלו בה.

כאן גם המקום – בעיתון המכובד שבידכם – העיתון של כל תושבי העיר, לקרא לתושבי העיר לבא לעזרת ה' בגיבורים, ולתמוך ולהשתתף בקופה הנפלאה שהקים מו"ר שליט"א – "קופת חריש", לטובת המשפחות המתמודדות עם קשיי יוקר המחייה והפרנסה. ללא ספק, יש בכך כדי לקיים בהידור רב את מצוות היום – מתנות לאביונים, על ידי שליחים יקרים הנאמנים למצוותם

-כמו כן, ניתן להשתתף בבניית בית ה' שייקרא לדורות – "קול שמעון", על שם אביהם של ישראל הצדיק יסוד עולם. בע"ה יוקם בית כנסת ובית מדרש שישמע בו קול התפילה והתורה כעשרים שעות ביממה, ואפילו ייתכן כל העשרים וארבע שעות ביממה, לאורך כל ימות השנה (למעט שבתות וחגים, שזה יותר זמן משפחה). וכמו מקום מושב לימודו הקבוע של הצדיק יסוד עולם, ב-יותר מיובל השנים האחרונות בית המדרש הוותיק "תורה וחיים" בבני ברק, שכידוע נשמע בו קול התורה והתפילה כל שעות היממה.  

בנוסף, מורנו הרב שליט"א, בני משפחתו הקרובים ביותר, ותלמידיו של רבנו הגדול זקן חכמי התורה – תושבי העיר מתעתדים להוציא  ספר סיפורים לילדים, שישקף את דרכו החינוכית ואהבת התלמידים שהייתה בו.

לסיום, אשתף את הקוראים היקרים במה שהתבוננתי באגדות חז"ל על המגילה. הגמרא מספרת שלושה מלכו בכיפה, והכוונה תחת כל כיפת השמים, ואלו הם: אחאב, נבוכדנצר ואחשוורוש. (מגילה דף יא').

על נבוכדנצר נאמר בנביא ירמיה "עלה אריה מסבכו", והכוונה שנקרא 'אריה', והוא כבש את כל העולם בכח הזרוע והחרב, ההרס והחורבן. הוא יחד עם שר צבאו נבוזראדן החריבו את בית מקדשנו ותפארתנו הראשון.

גם אברהם אבינו היה מלך. נאמר עליו "כי אב המון גוים נתתיך", ודרשו חכמים " אב המון" א' – אב. ב' – בחור. ה' מתחלף באות ח' – חביב. מ' – מלך.  ו' ותיק. ן' – נאמן. ומשמע שאברהם היה מלך גדול בתקופתו. (עד כמה שהעולם היה גלובלי). גם על שלמה המלך נאמר "ושלמה ישב על כיסא ה'", ודרשו חכמים ששלמה מלך בכל העולם כולו. (אבל, לא עד סוף ימיו).

אפשר ללמוד מכל האמור שיש שני דרכים למלוך בכל העולם. שיטה ראשונה היא שיטת נבוכדנצר ואחשוורוש, להיות – הכי אכזרי. הכי כובש. הכי רע, וכך למלוך ולשלוט על כולם באונס מפחד הזרוע והחורבן. אבל יש דרך שניה והיא דרך אברהם אבינו, וזה להיות – הכי טוב. הכי חכם. הכי אבא. הכי חביב. הכי נאמן, הכי – בעל חסד.

לדעתי, זה היה עיקר דרכו של הרב כל ימיו. תמיד הוא חיפש רק את הטוב והתרחק מכל צד של רוע. תמיד הוא חיפש את החכמה הפשוטה והמאחדת ולא העריך שום צד כח וכפייה ואונס.

מי ייתן, ואנו בני בניו של אברהם אבינו ניקח את הרעיון לחיינו האישיים עלי אדמות. להעריך את החוכמה והטוב, האור והדעת, ולהתרחק משליטים כוחניים שהיו נחלת העבר כמו נבוכדנצר ואחשוורוש, וכך נתקדם עוד שלב בדרך אל הגאולה השלימה.

במהרה בימינו אמן.

בברכת פורים שמח 

 [לק1]cv

היסטורי שהיה בעבר לפני כמה אלפי שנים, אלא זה מאורע שמשמעתו החינוכית מלווה אותנו כל רגע ורגע בחיינו – אם רק נרצה בו.

עד יציאת מצרים העולם הורגל לחיים תחת שעבוד. החזק שולט על החלש. העשיר על העני. וכהמשך לכך – פרעה מלך מצרים שהיה

 חזק ועשיר מכולם שלט על הכל שליטה מוחלטת עד שנאמר "ותהי הארץ לפרעה".

משה רבנו הראשון שהתחיל לדבר עם בני ישראל על מושגים של – פרטיות, חירות, בחירה ורצון. ושמושגים אלו הם מושגי יסוד בחיי

כל אדם, באשר הוא אדם מעצם בריאתו כאדם – הנברא בצלם אלהים.     

חז"ל תיקנו לנו לפתוח את סיפורי האגדה בהזכרת הגנות ולסיים במעלת השבח. מתחילים בגנות "מתחילה עובדי עבודה זרה היו

 אבותינו", ומסיימים בשבח "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". וכן "עבדים היינו לפרעה במצרים" ומסיימים "ויוציאנו ה' אלוהינו משם".

אנו לומדים מדברי חכמים: שעיקר הגנות זה להיות עובד עבודה זרה המשועבד לכל מה שמשעבד את חייו, ומגביל את התפתחותו

הרוחנית. וממילא עיקר השבח זה רק לצאת ממצב זה ולהיות בן חורין, הקרוב לעבודת ה', מתוך מצב נפשי של חירות, בחירה ורצון.

מה שאנו צריכים לקחת איתנו מהחג הנפלא הזה שהכין אותנו להיות עם, וכמסר רעיוני וחינוכי שילווה אותנו בחיינו – זה את ערכי

פרטיות האדם, וזכותו על עצמו להיות בן חורין – בעל בחירה ורצון.

אדם בן דעת לעולם לא יכנע לכפייה מצד בן אנוש אחר. ובמקביל, אדם בן דעת לעולם לא ירצה לשעבד אליו אדם אחר.

שהרי התורה שומרת על פרטיות כל אדם בפני עצמו, והתורה אוסרת על האדם להיכנס לפרטיות חייו של אדם אחר להפריע ולהזיק.

(וכמובן, אדם בן דעת לוקח אחריות על עצמו ומעשיו, ומשפחתו הקרובה. וחלילה, שהוא יתלה את חסרונותיו בבני אדם אחרים).

גם כשמתבוננים בכל מצוות התורה רואים במפורש שאין מושג של שעבוד אדם אחד לאדם  אחר. (ואם אדם בוחר לחיות כך, אז הוא

מוכר את עצמו לעבד. וייתכן להסביר שלגביו באופן אישי זה טוב לתקופה מסויימת, ותו לא. אבל בוודאי שאין זה ערך כללי).     

וזה פשט ההתגלות האלוהית  שהייתה במעמד הר סיני "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". והתגלות זו של

הקב"ה, היא התגלות שנמשכת מאז, ומתחדשת לכל אדם ואדם, ובכל רגע ורגע – שהקב"ה אומר לו תבחר את חייך לפי בחירתך ורצונך.

 ועל פי מה שהתורה מצווה לא להזיק את הזולת ואת סדר הבריאה השלימה והטובה.

 שבת שלום – חג חירות שמח. 

המעניין הוא שהנביא מיכה מסיים את ספרו "תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם". והשאלה הפשוטה היא למה הנביא מזכיר את האבות 'אברהם' ו'יעקב', ואינו מזכיר את 'יצחק', והרי הוא אומר "אשר נשבעת לאבותינו" ומשמע כולם, ויצחק ודאי בכלל האבות, וכמו שאנו מוצאים לאורך כל התורה כולה.

וההכרח ליישב את האמור הוא כיוון שיום הכיפורים הוא יום של חסד ורחמים מאת ה', ואינו יום דין, (יום ראש השנה – שהוא יום דין, מוזכר בו הרבה את יצחק אבינו, והשופר הוא זכר לאילו של יצחק וכו', ואכמ"ל), אלא בעיקר יום של סליחה ומחילה, התחדשות והטהרות לפני אבינו שבשמים לכן ההדגשה היא רק מידות האמת והרחמים, שהם מידות אין סופיות, והם כל תכלית רצונו של הבורא – שרצה להטיב עם הנבראים. ובוודאי שאין טוב יותר מלהיות טהור וטוב, רצוי ואהוב לפני ה' יתברך.     

זכורני בצעירותי (שנת תשס"ב, תשס"ז) כשלמדתי בישיבה הקדושה 'פורת יוסף' שבין חומותיה של העיר העתיקה בירושלים עיר הקודש, זכיתי לשמוע באוזניי ולראות בעיניי את תפילות היום הגדול והנורא – יום הרחמים והסליחות, מאת רבותינו גדולי חכמי התורה מייסדי עולם התורה הספרדי ברחבי ארץ הקודש, ובעוד מקומות רבים בכל רחבי תבל – מו"ר מרן ראש הישיבה זצוק"ל, ואביהם של ישראל זקן חכמי התורה שליט"א.

זה היה מעמד אדיר ומחזה טהור שנחקק בזיכרוני, ואיני יכול להיפרד ממנו לעולם. לראות את זקני רבותינו בבגדי לבן העומדים ומתחננים לפני אבינו שבשמים על כל כלל ישראל, ומתחטאים לפניו יתברך כעבד העומד לפני רבו וכבן העומד לפני אביו.

מו"ר מרן ראש הישיבה זצוק"ל היה תמיד עולה לתפילת מוסף שמובאת בה בחזרת התפילה כל סדר עבודת הכהן הגדול העומד לפני ה' יתברך, בשליחותו של המקום, ובשליחותם של כל כלל ישראל. זכורני את קולו התקיף והשבור, ואת עינו הדומעת וליבו הרחום על צערם וכאבם של ישראל, ואיך שהיה מתפלל שכולם כולם יזכו לתשובה שלימה, ושיגיעו לתכליתם, כאן בעולם הזה עלי אדמות.

אביהם של ישראל זקן חכמי התורה שליט"א היה עומד להתפלל את רוב תפילות היום – ערבית, שחרית ונעילה. זכורני את קולו הטהור והזך היוצא מעמקי נשמתו הטהורה, ובענווה טהורה ואהבת ישראל שאין לה סוף היה עומד ומתחנן לפני אבינו שבשמים שכל כלל ישראל יזכו להגיע לאהבתו ויראתו ומידותיו הטובות והטהורות.

הרב שליט"א תמיד גם היה מוסר מעט דברי חיזוק לפני תפילת נעילה, שכידוע זה הזמן לבקשה האחרונה "פתח לנו שער בעת נעילת שער". באופן קבוע היה הרב חוזר על דברי רבותינו גדולי הראשונים בעלי המוסר (רבינו בחיי ורבינו יונה) על יסודות התשובה. ובמיוחד היה הרב שליט"א חוזר על העיקרון שעיקר עבודת האדם בזה העולם לא רק להיות בלי עוונות, אלא גם (ובעיקר) להיות אהוב לפניו יתברך, שיהיה רצוי לפני אבינו שבשמים, שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה.

ומוסיף הרב שליט"א שזה עיקר בקשתו של דוד המלך עליו השלום, שביקש מה' יתברך "אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני". שכוונת דוד המלך בקשתו – אני לא רק רוצה להיות בלי עוונות וחטאים ושתסלח לי על טעויותיי. אלא עיקר בקשתו מאת ה' היא – אני רוצה להיות טהור וזך לפניך, אהוב ורצוי לפניך ממש. וממילא המשך "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני". שיזכה לגאולה רוחנית טהורה ושלימה מאת ה'.

במוצאי היום הגדול של הרחמים והסליחות, היה את ברכת קידוש החודש וזקני רבותינו היו רוקדים לכבוד מוצאי היום הגדול והחודש החדש. אנו יודעים שמלך המשיח, וכל צדיקי האמת נמשלו ללבנה. אחד המאפיינים הבולטים שיש בלבנה זה דרכה להתגלות ולהתכסות. ובאמת כך אנו מתפללים שמלך המשיח אורו יתגלה בעולם כבר בימינו. וכשיתגלה בבהירות, יותר לא יתכסה לעולם, ועליו נא' "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". במהרה בימינו אמן.   

בהמשך התורה מצווה על כלי המשכן, והכלים החשובים ביותר והם ארון עצי שיטים, ועליו יש כפורת זהב וכרובים. וכלים אלו נמצאים בקודש הקודשים. ויש כלים חשובים וקדושים מאוד, אבל פחות מהארון וכפורת הזהב, והם המנורה העשויה מזהב טהור והשולחן עצי שיטים, וכלים אלו נמצאים בקודש שזה ההיכל שלפני קודש הקודשים.

כידוע בחז"ל כלים אלו מסמלים את הכתרים שבהם הוכתרו ישראל. כתר מלוכה רומז לשולחן, וללמדנו שעיקר הנהגת המלוכה היא להשפיע עזרה וחסד לזולת, וכמו שמהשולחן אוכלים כולם. יש גם את המזבח, ומזבח זה רומז על עבודת הכוהנים בבית המקדש וכתר הכהונה. ויש את המנורה שהיא רומזת לחכמה כיוון שמאירה את העולם בשפע של אור, וזה גם רומז לכתר תורה. ואילו הארון שבו נמצא ספר התורה – רומז לתורה עצמה הנשמרת בשלימות מאז משה רבנו עליו השלום, ושהוא עצמו משה רבנו היה מושלם בהכול – א, גם בתורתו ובחוכמתו כמו המנורה. גם בעבודת ה' כמו כתר הכהונה. וגם בהנהגתו את ישראל כמו כתר המלכות. הגמרא (בבא בתרא כה') אומרת על דרך רמז, הרוצה להחכים – ידרים. ואילו הרוצה להעשיר – יצפין. והסימן לכך הוא מבית המקדש שהשולחן נמצא בצפון ההיכל וזה סימן למלוכה ולעושר. ואילו המנורה נמצאת בדרומו וזה סימן לתורה וחכמה.

בהפטרות הפרשות האחרונות (מלכים א' פרקים ה' ו' ז' ח') אנו לומדים על שלמה המלך וחוכמתו. ההפטרה מאריכה איך שלמה המלך בנה את בית המקדש כדי שיהיה בית מוכן לכלל ישראל לעבודת ה', ובסוף נאמר "ויבן את הבית ויכלהו ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים". ומשמע ששלמה המלך גמר לבנות את בית ה'. (כמובן שההלכה לבנות בית לה' זה הלכה על מלך ישראל, ואין כל אחד מישראל מצווה ויכול לקיים מצווה זו, אלא אך ורק מלך ישראל שהנביא העמידו להיות מלך ישראל, וכמו דוד המלך אביו של שלמה שעמד להיות מלך ישראל על פי שמואל הנביא ובית דינו.

בסוף הפטרת פרשת תרומה אנו מוצאים את דברו של ה' אל שלמה המלך. "ויהי דבר ה' אל שלמה לאמר" "הבית הזה אשר אתה בונה – אם תלך בחוקתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם, והקימותי את דברי אתך אשר דברתי אל דוד אביך". בפשט אנו צריכים להתבונן מה הלשון "אשר אתה בונה" שמשמעות 'בונה' לשון – הווה, עכשיו. ואין זה לשון 'בנה' משמעות בעבר.

מסבירים רבותינו חכמי המחשבה: שבמובן המציאותי – המעשי של בניית בית עם קירות אבן וכדו' וכלים בתוכו באמת נגמר בנייתו, וזה שכתוב "ויבן את הבית ויכלהו" שנגמרה מלאכת עשייתו. אבל במובן הרוחני של בניית המשכן כל רגע ורגע בחיי האדם הוא בגדר של 'בונה', מלשון – הווה, עכשיו. כמובן שהתמודדות זו היא כל בחיי האדם. הן כלפי זולתו, ועוד יותר כלפי בניו, ועוד יותר כלפי אשתו, ומעל הכל כלפי עצמו שזה בוודאי כל רגע ורגע. וזה כמו כוונת המדרש המפורסם 'ושכנתי בתוכם' 'בתוכו' שמשמעותו הוא בבית המקדש – לא נאמר, אלא נא' 'בתוכם' בתוך כל אחד ואחד.

הכוונה לכל האמור כך: לב האדם הוא בית אלהים. אדם שמכוון את כל מעשיו לשם ה' יתברך, להטיב עם הזולת, להרבות בעולם שלום, ולהשפיע על כולם שפע טובה וברכה – הרי הוא בונה בליבו את בית אלוהים בית שיוצא מתוכו, ממעשיו ומרגשותיו לעולם רק שלום טובה וברכה, וכך הוא מקיים את תכלית רצון ה' יתברך שברא את העולם להטיב עם הנבראים.

וכיוון שעיקר הרגשות הם בלב נמצא שייתכן ובמובן המעשי האדם עושה את רצונו יתברך – להרבות שלום בעולם ולהשפיע על כולם רק טובה וברכה, אבל כוונתו לשם 'עצמו' להרבות את שמו וכבודו בעולם, ואין כוונת עשייתו לשם ה' יתברך שתכלית רצונו להטיב עם הנבראים. ועל זה כוונת הכתוב "הבית אשר אתה בונה" כל רגע ורגע האדם מתמודד עם עצמו לכוון את מעשיו רק לשם ה' יתברך, וכך הוא זוכה שליבו יהיה 'בית אלוהים' שמטרתו רוחנית טהורה ועליונה. ובאמת, זה סיום ההפטרה "ושכנתי בתוך בני ישראל", ונזכה לכך לדורות עולם, כמו שמסיים הפסוק "ולא אעזוב את עם ישראל".                                                                        

הפטרות ספר שמות מסתיימות במעשה ששלמה המלך הסב את פניו לברך את העם, וכך הוא  מספר לבני ישראל "ויאמר ברוך ה' אלהי ישראל אשר דבר בפיו את דוד אבי, ובידו מילא לאמר… "ויאמר ה' אל דוד אבי, יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי, 'הטיבות' כי היה עם לבבך.." ".. הוא יבנה הבית לשמי.. ואבנה הבית לשם ה' אלהי ישראל" "ואשים שם מקום לארון אשר שם ברית ה' …"                                                   

נמצא כי עיקר בחירתו של הקב"ה בדוד – כי הוא עצמו – דוד רצה להיות שליח ה' לבנות את בית המקדש (אלא שהוא לא היה יכול בגלל שהיו ידיו מעורבות במלחמות וכדו'). ואז הקב"ה הבטיח לדוד שבנו ישב על כסאו, יעמיד את מלכות ישראל, ואחרי זה הוא יבנה את בית ה' – כאן עלי אדמות. 

מי ייתן ונזכה כולנו להכין את ליבנו להיות כלי טהור להשראת השכינה, ונזכה לבנות את בית קדושה לשם ה' בכל מקום בעולם.

                                                                                                          ה' יזכנו. שבת – שלום

בראש השנה אנו מתמקדים ביראת ה', ומקבלים אותו יתברך להיות מלך עלינו ברצון מלא ובלב שלם. כהמשך ישיר לכך ביום הכיפורים אנו מתמקדים באהבת ה', ושמצד זה שאנו אוהבים אותו יתברך והוא אוהב אותנו אהבה שאין לה סוף, הוא מטהר אותנו שנחייה לפניו ללא מחיצות כלל.

בהמשך החודש יש את חג הסוכות. במועד זה אנו מתמקדים בשמחה הגדולה שיש לכל באי עולם, לשמוח ביראתו ואהבתו. ובסוף החג יש את שמיני חג עצרת שבו אנו העם הנבחר – בני ישראל – בני אברהם יצחק ויעקב שמח לפני ה' יתברך, ולפניו יתברך בלבד.

בחג השבועות אנו שמחים במתן תורה. התורה מצווה אותנו במובן המעשי, ומדריכה אותנו במובן החינוכי והערכי איך לחיות את חיינו כאן עלי אדמות בצדק ויושר, וחיי חסד ורחמים, ואיך להיות העם הנבחר – העם שממנו מקור חוכמה והנהגה לכל באי עולם ויושבי תבל.

חג הפסח תמיד חל בחודש ניסן. המילה חודש ניסן זה שם חדש שלא כתוב בתורה. (להערכתי, זה שם פרסי שהגיע בתקופות מאוחרות יותר). חג הפסח מופיע בתורה שתמיד הוא חל בחודש האביב, כמו שכתוב "שמור את חודש האביב". בנוסף, חודש זה נקרא החודש הראשון כמו שנא' "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".

בחודש זה אנו מדגישים את יציאתנו ממצרים, וממילא, וכהמשך לכך אנו חוגגים את עצמאותנו וחרותנו. להיות אדם בן חורין זה לא רק להכריז אני בן חורין. זה יותר לחיות בתודעה עצמית של גדלות הנפש ורוממות הדעת.

חשבתי להציע בפני הקוראים היקרים מה נקרא אדם בן חורין בעל נפש גדולה ודעת מרוממת.

א, אדם גדול זה אדם שיודע לוותר ולספוג. אבל זה אדם שלעולם לא יכנע לרשע.

ב, אדם גדול זה אדם שיודע לקחת אחריות על חייו, בלי להאשים את כל העולם.

ג, אדם גדול זה אדם שתמיד יהיה המבוגר האחראי, ולא ימשיך להחזיק את המחלוקת והמריבה.

ד, אדם גדול זה אדם שיודע לדאוג לכל יהודי (ולכל בן אדם, ולכל חי וצומח בבריאה), ללא קבלת תמורה וטובת הנאה.

ה, אדם גדול זה אדם שמתייחס לכל נברא, ללא הפרש מעמד עושר וכבוד וכדו'.

ו, אדם גדול זה אדם שלא משחית שום דבר, גם לא חפץ דומם שכמעט ולא שווה כסף.

ז, אדם גדול זה אדם שמקדים שלום לכל אדם, בלי צ'ילבות וברוגז.

ח, אדם גדול לא יכנס לפרטיות חייהם של אחרים, הוא תמיד יעדיף להניח להם להסתדר לבד.

ט, אדם גדול תמיד יחשוב מה השני שומע, לא רק מה שהוא אומר.

י, אדם גדול תמיד יחשוב איך הוא נראה כלפי הזולת, לא רק איך הוא רואה את עצמו.

יא, אדם גדול זה מי שדן את האחרים תמיד לכף זכות, והוא רואה את הכל ללא ביקורת שיפוטית.

יב, אדם גדול תמיד ירצה לתת לאחרים, אבל ובעיקר, למי שבאמת זקוק לו ותלוי בו.

יג, אדם גדול תמיד מסתכל על מה שיש לו ושמח בחלקו, ללא קנאה באחרים כלל וכלל.

יד, אדם גדול, לעולם לא יחשוב שהוא מושלם, הוא תמיד ישאף להשתפר.

טו, אדם גדול לומד גם מאדם קטן, הוא יודע שמכל אחד אפשר ללמוד.

טז, אדם גדול מעדיף להסתפק במועט, ולא לחיות חיי ראוותנות.

יז, אדם גדול יודע שהקב"ה ברא עולם נפלא, תמיד הוא חושש להרוס את הבריאה.

יח, אדם גדול מגדיר את עצמו כמו שנברא, ללא הדגשים, ובוודאי שללא שינויים כלל וכלל.

יט, אדם גדול מכיר בזכותו של כל אדם על עצמו, ללא שום רצון לשלוט באדם אחר כלל.

כ, אדם גדול לא מכיר במושגים של כפייה ואונס, אך ורק מושגים של הסברה והדרכה.

לסיום – אדם גדול, ישאף תמיד להיות עוד יותר גדול, אבל להיות גדול באמת.

מי שמקיים את הכל, הכתוב אומר שהקב"ה אומר עליו "עבדי אתה – ישראל אשר בך אתפאר".

לא לחינם התורה מדגישה "שמור את חודש האביב כי בו יצאת ממצרים", ולמדו חכמים שבכל שנה ושנה – חג הפסח והחירות חייב לחול בתקופת האביב שאחר החורף ולפני הקיץ. על תקופה זו נאמר בתהילים "אלהים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות", ודרשו חכמי הגמרא "מושיב יחידים ביתה" שה' יתברך מזווג זיווגים, "מוציא אסירים בכושרות" הכוונה בתקופה שמוכשרת ומתאימה לכך, ותקופה זו היא תקופת האביב שבה לא חם הרבה ויכולים להינזק מהשמש והצימאון, ולא קר ויכולים להינזק מהכפור והצינה.

זה דרך האמצע שבה ראוי לנו להתנהג עם זולתנו, בה גם אנו מוציאים עצמנו לחיי חרות ודעת – תוך כדי שאנו משפיעים עליהם טובה וברכה.

                                                                  חג חירות וגאולה שמח

אלא 

מעט מהמעט ממה שקיבלנו מאביהם של ישראל רבנו הגדול זקן חכמי התורה רבי שמעון בעדני     שליט"א כרעיון יסודי המשקף את מהות חג הפסח.

אנו יודעים שהמעמד המכונן את המשפחה המורחבת של בני אברהם יצחק ויעקב להיות עם ה' – עם

ישראל זה מעמד הר סיני – מעמד קבלת התורה.

עשרת הדברות מתחילות בהתגלות האלוהית א, "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים." ב, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני." את הדברות הללו קיבלנו מאת ה' יתברך. הגמרא )מסכת מכות

דף כג(' מבארת שאת שאר הדברות שמענו מפי משה רבנו עליו השלום.

ויש להבין כשהקב"ה מתגלה ומצווה את הכרת מציאותו יתברך – היה מן הראוי לכתוב "אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ." ואם נתרץ ונסביר שהעיקר זה התורה היה מן הראוי לכתוב "אנכי

ה' אלהיך אשר נותן לך את התורה." ולמה ההדגשה היא רק על יציאת מצרים.

הרב שליט"א כל שנה חוזר על הגמרא המפורסמת )שבת דף קה(' נוטריקון מן התורה מנין שנא' "אנכי ה' אלהיך" – 'אנכי' ראשי תיבות: א' אנא, נ' נפשי, כ' כתבית, י' יהבית. והכוונה שהקב"ה כתב

ונתן את התורה הוא ממש כתב ונתן את נפשו.

עד מתן תורה היה הנהגה קשה של שילטון כוחני ועריץ כמו פרעה מלך מצרים, ועל זה נא' "ותהי

הארץ לפרעה." עצמותה ומהותה של מתן תורה הכוונה לצאת מלהיות עבדי בשר ודם – עבדי עבדים, ולהיות עבדי ה' וזה כל כוונת ההלל שאנו אומרים הללו עבדי ה', וההדגשה עבדי ה' ולא עבדי עבדים עבדי בשר ודם.

הרב שליט"א כל שנה חוזר על דברי רבנו הרמב"ם בספר המחשבה מורה נבוכים: תדע ללא ספק  שארץ מצרים הכוונה לגוף האדם, ואילו פרעה הכוונה ליצר הרע. ')מצרים' הכוונה 'מצר' – והמשמעות

 הוא גבול שמצר את ההתרחבות הרוחנית. 'פרעה' הכוונה כמו 'הפרעה' – והמשמעות שמפריע לאדם   

 להתרכז בחיי הרוחניות.( מהות ההתגלות האלוהית פותחת "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית

עבדים" הכוונה שהקב"ה נותן לנו דרך מחשבה לא להיות עבדי בשר ודם במובן השלטוני – מלוכני,

ובמובן הרוחני לא להיות עבדים ליצר הרע שמפריע אותנו לחיות חיים רוחניים על פי התורה והדעת.

זה מהות מתן תורה. זה מהותו של עם ישראל. וזה מהות חג הפסח.

מי יתן ונזכה להגיע לדרגה רוחנית גבוהה ולחיות כך.

חג חירות שמח.

השבת אנו קוראים את נבואת ירמיהו: שמעו דבר ה', ובשבת שעברה קראנו את נבואת: דברי ירמיהו בן חלקיהו. והם פרקים רצופים בירמיה פרק א' ב'. הנביא ירמיה פותח את דבריו בכך שהוא עצמו לא רצה להיות נביא (ודאי לא בצעירותו) אבל הקב"ה ציווה אותו להיות נביא כבר מצעירותו. וכך סדר הדברים "ויהי דבר ה' אלי לאמר" "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך" (פסוקים ד' וה'), ירמיה מקבל נבואה מה' שהוא 'נולד' כדי להיות נביא. אבל הוא מרגיש בעצמו שזה גדול עליו ואומר לה' "ואמר אהה ה' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי". והקב"ה חוזר ומצווה אותו "ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר".

אפשר ללמוד מפרשה זו, שאדם לא צריך לרדוף כדי להיות נביא, (וגם אם הוא ירדוף זה לא יעזור), אלא הקב"ה מתגלה למי שהוא ראוי ומוכן לנבואה. הרמב"ם שמסביר את התגלות הנבואה, מבאר שצריך לכך כמה דרגות כדי להיות נביא, ועיקר דבריו כך. א, שלמות הדעת, וזה ברמה השכלית. ב, שלמות המידות, וזה עניין של תיקון ואיזון הנפש והמידות האנושיות. ג, שלמות הדמיון והבנת המציאות, כדי שלא יקרה מצב שהוא מדמיין מציאות לא קיימת. או להיפך, שהוא לא יראה בעיה שכן קיימת. וכשיש באדם את שלושת השלמויות היסודיות האלו, הוא יכול לעלות בתורה ורוחניות עד כדי להיות נביא ה'.

אבל אפשר ללמוד דבר נוסף. אדם שעלה והתעלה והגיע לכאלו דרגות גבוהות, גם בדעת, גם בתיקון הנפש, וגם בדימוי והבנת המציאות. הוא לא יכול להימנע מלקחת על עצמו את האחריות על עם ישראל. וכיוון שהקב"ה התגלה אליו וביקש ממנו לקחת על עצמו את האחריות, אין לו אפשרות להיפטר מזה. וזה כוונת ירמיה בפרק זה. גם בהתגלות ה' למשה בסנה (בפרשת שמות) רואים את הסדר הזה. וכן בהתגלות הקב"ה לשמואל כשהיה עדיין צעיר בשנים (בתחילת ספר שמואל) רואים את הסדר הזה. 

הקב"ה מוסר לירמיה שיש סדר לעולם, יש זמן של: לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, והכוונה גלויות קשות, צרות גזירות וחורבן וכדו'. ויש זמן של: לבנות ולנטוע, והכוונה הצלחה, תקומה, בניין נטיעה וגאולה. למעשה הקב"ה מוסר לירמיה שאנו לא יכולים לשנות את סדר העולם, סדר זה הוא גזירה, ואינה מסורה ביד האדם. אבל בתוך המצב בעולם, אנו צריכים להתנהל בצורה נכונה, להשתדל לקחת אחריות על עצמנו וסביבתנו הקרובה, לתקן ולחנך מה שכן בידינו ובאחריותנו, ותו לא. וזה המשך הנבואה שהקב"ה מראה לירמיה 'מקל שקד', ומסביר לו 'כי שוקד אני על דברי לעשותו', סדר העולם הוא בידי, ואני שוקד על דברי לעשותם, ואתם מצווים לתקן את עצמכם ואת מה שביכולתכם.

ויש יסוד נוסף בנבואות ירמיה. בסוף הנבואה הראשונה הקב"ה מבקש מירמיה "הלך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ובהמשך לאחר התוכחה הקשה על ענייני קדושה שבפרק ב', ותוך כדי התוכחה שבפרק ג' אומר הנביא שהקב"ה מבקש ממנו "הלך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משובה ישראל נאם ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם". הלשון 'הלוך וקראת', 'לאמר' או 'ואמרת', הכוונה לך תאמר, ותחזור ותאמר, ותמשיך ותאמר כל הזמן. ומשמע אמירה קבועה לדורות, אמירה רוחנית ונצחית. ולכן צריך לחזור עליה תמיד. 

והיסודות האלו כך. א, עם ישראל עומד לדורות עולם בזכות אבותינו הראשונים יוצאי מצרים, שהלכו אחרי הקב"ה במדבר במסירות נפש מופלאה, וכמשל לכלה שהולכת אחרי בעלה בחסד נעורים ואהבת כלולות, לאורך תקופה ארוכה וקשה ביותר. שבוודאי בעלה זוכר לה את החסד והאהבה לכל החיים. וזה כוונת התפילה 'וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם' שגאולת הבנים בזכות חסדי האבות. ב, אפילו שישראל חטאו וירדו הרבה, ועזבו את ה', אין מי שאינו יכול לשוב אל ה'. ואדרבה הקב"ה מצפה לכל אחד מישראל שישוב אליו, ונשבע על זה. ולא רק שהוא יתברך מוחל ולא מעניש, אלא אפילו לא שומר את החטא. והנבואות האלו הם נבואות קבועות ונצחיות לכל איש מישראל.                                                                                                                                  

בנבואה השלישית (שנקרא בשבת הבאה) בתחילת הנביא ישעיהו בן אמוץ, הנביא רואה בחזונו את המצב הקשה של העם, ומוכיח את עם ישראל על ההידרדרות הנוראה, ומודיע להם על האכזבה הקשה שיש להקב"ה מעם ישראל "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן" "הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור". בהמשך הנביא מוסר להם שיש דרך טהרה "לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" והטהרה תהיה "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו", על ידי לרצות לשמוע לרצון ה'.    

לאחר שהנביא מוכיח את העם, הנביא מוכיח את הנהגת העם, ואפשר לראות שעיקר ההקפדה שיש לה', זה על הנהגת העם. ובזהירות יתכן לומר, שהנביא תולה את סיבת ההידרדרות הקשה שיש בעם, דווקא בהנהגת השרים "שריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים" וכיוון שהשרים עסוקים רק לדאוג לעצמם לשוחד ושלמונים, ממילא ההמשך "יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" הכוונה בגלל זה היתומים והאלמנות, ושאר העם הפשוט והחלש המתמודד והסובל, מידרדר ומידרדר מטה מטה.

וכשהקב"ה רוצה להביא את הגאולה, אבל עם הנהגת השרים האלו, פשוט אי אפשר להביא את הגאולה, אז אין לו להקב"ה ברירה אלא לבטל את הנהגת השרים, ולקחת על עצמו את הנהגת העם. וזה הפשט בהמשך הפסוקים "לכן נאם האדון ה' צבאות אביר ישראל הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי" "ואשיבה ידי עליך ואצרף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך". ואז הקב"ה יבנה בעם ישראל הנהגה חדשה ראויה וטובה "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" וכשיש בישראל הנהגה טובה ומתאימה, ההמשך "ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה". וכך אפשר לבנות את העם בצורה נכונה וטובה על יסודות המשפט האמונה והצדקה, ואז זוכים ל"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

נמצאנו למדים מהנביא ישעיהו: מהות הגלות וסיבתה, זה הנהגת 'שריך סוררים השוחד והשלמונים'.   וההיפך מזה, הנהגת המשפט האמונה והצדקה תהיה מהות הגאולה וסיבתה. ובאמת הנביא ישעיהו בפרק הבא מדבר על 'חזון אחרית הימים' שתהיה על ידי המשפט האמונה והצדקה. ובזכות חסדי אבותינו הראשונים יוצאי מצרים. וכשאנו בני ישראל נשוב אל ה' יתברך בתשובה. ה' יזכנו.

שנה טובה שבת שלום     

הגמרא (סוכה דף לה') שאלה מנין לחכמי המשנה ש'פרי עץ הדר' זה האתרוג, אולי זה פרי אחר וכדו', ותרצו בגמרא כמה הסברים להוכיח. א, 'פרי – עץ' הכוונה עץ שטעם עצו ופריו שווה, וזה האתרוג. ב, 'פרי עץ- הדר' הכוונה שהפרי דר באילנו משנה לשנה, וזה האתרוג. (יתכן והפרי על העץ אפילו שלוש ארבע שנים). ג, פרי עץ הדר, 'הדר' מלשון 'דיר', והכוונה כמו דיר (למשל דיר עיזים) יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין, כך עץ האתרוג יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין.

(לעניות דעתי, משמע מהגמרא הזו: כמו מסורת בני עדת תימן, א, אתרוג גדול. ב, שהוא באילן כמה שנים, ויש באילן אתרוגים גדולים וקטנים. ג, לפי האמור בהמשך שהאתרוג דומה לתפוח, נראה לומר שהאתרוג דומה לפרי התפוח, במובן שכולו בשר פרי ואין בו שום 'מוהל' ומשקה מיץ, כמו שיש אצל הלימונים והתפוזים. וקיבלנו מרבותינו שאם יש מוהל ומיץ וכדו', ברור שהיה בעבר הרכבה ושילוב זרעים (עם הלימון וכדו'), בשביל חיזוק העץ בארצות הקרות שאירופה, שהצמיתו והקפיאו את גידול האתרוג. ובאמת אם יש מוהל הרי זה פרי אחר ואין מברכים עליו, שהרי אין זה האתרוג הנאמר בתורה, אלא בריה מורכבת אחרת).   

עוד מצאנו בדברי אגדה בגמרא (שבת דף פח') על הנאמר בשיר השירים "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים" (פרק ב' פסוק ג') הכוונה כמו עץ התפוח שפריו קודם לעליו, ולא כשאר עצים שהעלה קודם לפרי, כך בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ולא כשאר אומות העולם שמקדימים נשמע לנעשה.

בעלי התוספות בביאורם על הגמרא שואלים: והרי התפוח שאנו מכירים אין פריו קודם לעליו, והרי הוא כשאר פירות שהעלים קודמים לפרי. ולכן מסבירים בעלי התוספות: 'תפוח' בשיר השירים הכוונה לאתרוג, שכך המציאות שפרי האתרוג פריו קודם לעליו, ואינו כשאר פירות שהעלים קודמים לפרי. (וכן על הפסוק 'וריח אפך כתפוחים' תרגם יונתן 'כריחא – דאתרוגיא'. ומפורש כדברי בעלי התוספות).

בפסוק שהבאנו "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים", הכוונה שבני ישראל אומרים להקב"ה, דרך משל: אתה הקב"ה, כמו תפוח שהוא פרי טוב וראוי לאכילה, ולא כמו עצי היער שהם אילני סרק, ואין בהם כלום לאכילה. וההמשך "כן דודי בין הבנים" אתה הקב"ה 'דודי' פרי טוב, בין 'הבנים' שהם אמונות אחרות, שאין בהם ולא כלום. והנמשל לכל האמור: אתה הקב"ה ה' אלוהים אמת ותורתך אמת, ולא כמו אומות ודתות אחרות שהם סרק, ושקר, ואין בהם אמת.  

והמשך הפסוק "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי" והכוונה על הקב"ה, ושכנסת ישראל חומדת ורוצה לשבת בצלו של ה' יתברך, וזה רומז למצוות חג הסוכות שאנו יושבים בצלו של ה' יתברך. ונהנים מתורתו כמו מפירות מתוקים הערבים לאכילה, וזה רומז למצוות חג שמיני עצרת – חג שמחת תורה.

אנו יודעים שבני ישראל נמשלו לשבעת המינים. על חיטה נא' "בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים". על שעורה נא' "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". על גפן נאמר "אשתך כגפו פוריה ירכתי ביתך". על תאנה נא' "נוצר תאנה יאכל פריה". על רימון נא' "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך". על זית נא' "זית רענו יפה פרי תואר קרא ה' שמך". ועל תמרים נא' "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".

והכל דרך משל לבני ישראל ומעלותיהם. חיטה זה הגבולות שאנו עושים גדר ומרחק מהעבירות, וגדר זה הוא סוגה בשושנים. שעורה זה משל לענווה והתבטלות כלפי הקב"ה, וכמו השעורה שעומדת ומבקשת כעני לפני הקב"ה. גפן זה משל לצניעות האישה ושייכותה לבעלה, שהיא בירכתי הבית. תאנה זה משל לשמירה והמתנה, ושהפרי מוכן וטוב לאכילה כל ימות השנה. רימון זה משל שאנו מלאים ומוקפים במצוות כמו הרימון. זית זה משל לבני ישראל שעל ידי הריכוך נעשה ראוי לאכילה, ועל ידי הכתיתה נעשה שמן זך המתאים לאור התורה. תמר זה משל לדרך הגדילה של הצדיק, וכמו התמר שגודל לאט, אבל גודל ישר, ובסוף גודל גבוה יותר מכולם, ולא כמו הרשעים שגדלים כמו עשב, וגם נובלים כמו עשב.

ובכל האמור אין משל ונמשל לבני ישראל כמו האתרוג, ואדרבה בפסוק בשה"ש "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים" משמע שהקב"ה הוא נמשל לתפוח, ולדברי התוספות הכוונה לאתרוג. אבל על עם ישראל נא' "וריח אפך כתפוחים" והתרגום 'כריחא דאתרוגיא' והכוונה שהם משתדלים להידמות אליו יתברך – במידותיהם ובמעשיהם הטובים.

ובהבנת הדברים שהקב"ה עצמו נמשל לעץ האתרוג, כיוון שהאתרוג  הוא 'פרי – עץ' במובן שטעם עצו ופריו שווה, וכך הקב"ה "ה' אחד ושמו אחד" הכל שלימות אחת מלאה ושלימה. וכן שהאתרוג הוא 'הדר' והכוונה דר באילנו משנה לשנה, וכך הקב"ה אין לו זמן וסוף אלא נשאר במצבו המושלם לעולם. וכן שיש בעץ גדולים וקטנים, במובן שעץ האתרוג שומר ומגדל את כולם, ולא מפיל ומשיר אף פרי, וכך הקב"ה שומר ומגדל את בני ישראל כולם, קטנים וגדולים, תמימים ובעלי מומים, ואינו דוחה ומרחיק שום יהודי.     

יזכנו האל ללמוד מהקב"ה איך לשמור, לקרב ולגדל כל יהודי באשר הוא יהודי המחובר לעץ המיוחד שהוא עץ החיים. ולהיות במידותינו והתנהגותנו, כמו כל מה שלמדנו משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, שהם כמשל לחכמת החיים וההתנהגות הנכונה שלנו לכל מרחבי החיים. ולקחת את מה שלמדנו מחג הסוכות לכל השנה כולה. ה' יזכנו.

חג סוכות – שמח                                                        

בהבנת פשט המילה 'מאין', אפשר להבין שזה מלשון שאלה, והכוונה אדם נושא עיניו למעלה ושואל מהיכן יבא עזרי, ועל זה עונה הפסוק "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". ושמעתי מזקן חכמי התורה רבי שמעון בעדני שליט"א שבזוהר הקדוש כתוב שלשון 'אני' זה הנהגת ה' גלויה, (האות יו"ד גלויה בסוף) ואילו לשון 'מאין' הכוונה הנהגת ה' נסתרת, (האות יו"ד נסתרת באמצע). ולפי זה יוצא שפשט הפסוק הוא 'אשא עיני אל ההרים' אדם נושא את עיניו למעלה ומבקש עזרה, ועונה לו הקב"ה שהעזרה תבוא 'מאין' והכוונה מהנהגת ה' נסתרת תבוא העזרה, שהרי הקב"ה קונה שמים וארץ, ודרך הטבע בהנהגת ה' נסתרת הקב"ה יביא את העזרה.  

עוד שמעתי מזקן חכמי התורה שליט"א על המילה 'אנכי' מצאנו שתי ביאורים בדרך ראשי תיבות: א, א' אריה. נ' נשר. כ' כרוב. י' יעקב. וזה כידוע חוזר על ארבעת רגלי המרכבה שהם: אריה מלך החיות, נשר מלך העופות, כרוב זה פני תינוק שהיה בכרובים בקודש הקודשים, יעקב הוא הראשון שנקרא 'שלם' ומידתו היא 'אמת'.   ב. א' אנא. נ' נפשי. כ' כתבית. י' יהבית. והכוונה שהקב"ה כתב ונתן את התורה, הוא לא רק כתב ונתן את התורה כדבר נבדל ממנו יתברך, אלא הוא כתב ונתן את נפשו יתברך. (באמת, אין שום דבר בטבע העולם נבדל ממנו יתברך, וכל הטוב שבבריאה רק ממנו יתברך ועל זה נא' ה' אחד ושמו אחד. ורק הרע שבעולם זה כתוצאה ממעשיהם הרעים של בני האדם).

ביציאת מצרים נא' בפרשת בא "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים אני ה' אלוהיכם" וההדגש היא 'אני' ולא 'אנכי'. בהבנת ההבדל בין לשון 'אני' ללשון 'אנכי' אפשר לומר 'אני' הכוונה הנהגת ה' גלויה וברורה, וכמו שהיה ביציאת מצרים עם כל הניסים הנוראיים והנפלאים. וזה הנהגת ה' נראית וגלויה לכל, אבל איננה 'הנהגה מתמשכת' כל הזמן, אלא פעם אחת בלבד. ואנו זוכרים את ההנהגה הזו שהייתה במצרים לפני אלפי שנים, לאורך כל הדורות.

אבל המילה 'אנכי' היא הנהגת ה' קבועה ומתמשכת לדורות, כל רגע ורגע לכל איש מישראל. ובאמת לכן את הפסוק "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו" דרשו חז"ל על דברי תורה. ולדברנו הכוונה כל רגע ורגע בהתמודדות הרוחנית של האדם עם ניסיונות החיים, הקב"ה אומר לאדם 'אנכי ה' אלהיך', והכוונה שאתה יכול וראוי להיות כמו 'אנכי' שזה ארבעת הרגליים 'אריה' 'נשר' 'כרוב' 'יעקב' שהם 'מרכבה לשכינה', וכך אתה יכול להיות מרכבה לשכינה. שהרי אני הוצאתי אותך בעבר מארץ מצרים שזה רומז ליצר הרע, וכך אני יכול עכשיו להוציאך מיצר הרע, ולעזור לך לעלות ברוחניות.

וכן כל רגע ורגע הקב"ה אומר לאדם 'אנכי' שזה 'אנא' 'נפשי' 'כתבית' 'יהבית', והכוונה אני הקב"ה נותן את עצמי ונפשי כל רגע ורגע, לכל אחד מישראל לעזור לו ולהיטיב לו. שהרי כל תכלית הבריאה היא כי הקב"ה במהותו הוא 'טוב', וכיוון שכך רצה הבורא הטוב להיטיב עם הנבראים, שהרי מדרך וטבע הטוב להיטיב. (וכמו שמדרך וטבע האור להאיר). ולכן הוא כותב ונותן את נפשו שזה התורה, שנותנת לנו דרך נכונה ומאוזנת לחיות את חיינו בתוך הבריאה הנפלאה, ולשמור על החיים הטובים והטהורים, כמו שהקב"ה בראנו. והעזרה יכולה לבוא 'מאין' והכוונה מהנהגת ה' נסתרת וכדרך הטבע.

ויתכן להבין שזה כוונת הנביא ישעיהו בכפל הלשון "אנכי אנכי הוא מנחמכם". כיוון שכך, שהקב"ה בעצמו משגיח עלינו ודואג לנו, אין בן אנוש ובן אדם שיכול להרע לנו, וממילא אין מה להתיירא מבני אנוש. וזה המשך הפסוק "מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן". ומהרגשת בטחון זו אדם יכול לעלות ולהתעלות ברוחניות, ולכן האדם צריך לעודד את עצמו וזה הפשט בהמשך "עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש". ואחרי שהאדם עולה ומתעלה ברוחניות הוא זוכה ל "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי"  ה' יזכנו.

שבת שלום    

גם בפיוטים הנפלאים שאנו אומרים ביום הכיפורים, אנו מזכירים את הפיוט "אדיר ונאור וכו' מי אל כמוך" "גולה עמוקות דובר צדקות מי אל כמוך" "כובש עוונות לובש צדקות מי אל כמוך" וכל הקהל שר בהתרגשות ובשמחה, בענווה ובטהרה, בהשתוקקות ובצפייה, ושואף להדמות אל ה' יתברך.    

הנביא מיכה מסיים את ספרו "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם". וצריך להבין: כיוון שמוזכרים אבותינו – אברהם ויעקב, למה לא מוזכר גם יצחק, הרי גם הוא נקרא 'יצחק – אבינו'. ועלה על ליבי ליישב כיוון שהמידות כאן הם רחמים ונאמר "כי חפץ חסד הוא" ובאמת זה כל תכלית הבריאה כי רצה הבורא יתברך להטיב עם הנבראים. וזה כל מהות יום הכיפורים, רק חסד ורחמים, והכל כדי לקרב ולטהר את כולם – להיות טהורים ורצויים לפניו יתברך.  אבל יצחק שמידתו היא דין לא מוזכר כאן. (פעם אמרתי את הרעיון הזה לפני אביהם של ישראל זקן חכמי התורה שליט"א והסכים לזה).

נמצא שיצחק אבינו שעיקר מידתו היא דין, ונאמר בספר בראשית "ופחד יצחק", אינו מוזכר במידות האמת והרחמים שמזכירים ביום הכיפורים. ובאמת יצחק אבינו מוזכר הרבה פעמים ביום ראש השנה שחלק מעיקר היום הוא דין, שכל באי עולם עוברים לפניו יתברך לדין, ונזכרים כל מעשיהם. וזה בנוסף למה שעוברים כולם לפניו יתברך – לקבל מאת ה' באופן ישיר את השפע האלהי הטוב והנצחי.

בס"ד חשבתי שאפשר לבקש דבר נוסף ביום הכיפורים.                                                       בפרק האחרון בנביא מיכה לפני שהנביא מזכיר ומהלל את ה' יתברך על מידות האמת והרחמים (בפסוקים האחרונים יח' יט' כ'), הנביא מבקש את הגאולה האחרונה "רעה (לשון רועה – מנהיג בנחת, ובקשה על העתיד) עמך בשבטך צאן נחלתך, שכני לבדד יער, בתוך כרמל ירעו בשן וגלעד כימי עולם" (פסוק יד'). וידוע דרשת חז"ל (פסחים דף סח' עמ' ב') 'בשן' זה אלישע הנביא הבא מן הבשן. 'גלעד' זה אליהו הנביא שהוא הנביא האחרון שיבשר את הגאולה האחרונה. והלשון 'בשבטך' הכוונה למלך המשיח, מזרעו של דוד מזרעו של יהודה, שעליו נא' "לא יסור שבט מיהודה" ודרשו חז"ל אלו ראשי גלויות שבבבל, ולעתיד לבא זה נא' על מלך המשיח – מזרעו של יהודה.

גם בנביא מלאכי אנו מוצאים "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא" "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". נמצא שהנביא האחרון (מלאכי, ודרשו חז"ל שהוא עזרא הסופר שנאמר עליו "ועזרא הכין את לבבו להבין ולדרוש את תורת האלהים" והוא ראוי שתינתן תורה על ידו, אלא שקדמו משה) בסיום ספרו, בנבואה האחרונה מתנבא בשם ה' על הגאולה האחרונה והשלימה, ושיעמוד נביא גדול ביותר, שהוא יכין את ישראל ויישר את ליבם, בדרכי נועם ודרכי שלום – לקראת הגאולה האחרונה, שתהיה על ידי מלך המשיח.

היום שאנו ממש לפני הגאולה האחרונה והשלימה, כאן בארצנו הקדושה והטובה, ואנו מבקשים ומחכים כל רגע לשמוע את שופרו של משיח – שופר הגאולה החירות והדעת. אנו צריכים לדעת שהנביא מיכה מלמדנו שהגאולה הזו תהיה על ידי שאנו נדמה אליו יתברך – במידותיו הוא. ועל ידי שאנו נקבל על עצמנו יותר להידמות אליו יתברך, נוכל יותר לבקש על הגאולה העתידית להחישה לזרזה ולהביאה.

וכמו שהנביא מיכה מבקש מהקב"ה שינהיג את עם ישראל לקראת הגאולה השלימה במידות האמת והרחמים, ושאת אותם המידות – הוא יתברך הבטיח ונשבע לאבותינו: יעקב אבי האמת ואברהם אבי החסד עוד מימי קדם – כך אנו נחנך את עצמנו, ונבקש מעצמנו להדמות אליו בדרכיו, וכך נהיה ראויים להביא את הגאולה בעצמנו. וכמובן שהכול יהיה מלווה בסיעתא דשמיא נפלאה ומיוחדת – בחסד ורחמים, וכמו שמזכיר הנביא באותו הפרק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (פסוק טו').

 שנה טובה – כתיבה  וחתימה טובה